חיכיתי מחוץ לשדה תעופה, ליד הב מ וו השחורה של דריו עם ניקו. דריו הלך להביא את אדריאנה בטענה שזה מקום גדול והרבה אנשים יכולים למצוא את זה כהזדמנות לפגוע בי. אני לא מבינה למה, כי הוא הרי הקאפו והרבה יותר אנשים ירצו לפגוע בו, ולא בי. זה משהו שאני צריכה לשאול אותו עליו.
״אדרי!״ צווחתי ורצתי לעברה כשסוף סוף היא ודריו הופיעו.
עטפתי אותה בזרועותיי והרגשתי את קצב ליבי כנגד חזי. התגעגעתי לזה. התגעגעתי אליה. גם אם לפעמים היא ממש עצבנה אותי, היא עדיין הכי נחמדה ביקום ותמיד פה בשבילי.
״כל כך התגעגעתי אלייך!״ היא אמרה ותפסה את פניי בשתי ידיה.
היא צבטה את לחיי לפני ששחררה את פניי וזכתה במבט זועם ממני.
״אני רוצה למצוא ניו יורקי חמוד.״ אדריאנה אמרה וחייכה. היא לבשה את משקפיה השחורים, סוודר לבן שגדול ממידתה הרגילה וג׳ינס בצבע תכלת. שיערה גלש בגלים חומים סביבה ועיניה הכחולות נצצו. מה את מתכננת עכשיו, אדריאנה?פתחתי את פי לענות, אבל ניקו הקדים אותי.
״מה?״ הוא אמר.
אדריאנה הביטה במשהו מאחורי, כנראה ניקו, וחייכה בשעשוע. אני שמחה שהיא משוחררת ככה, כי לרוב היא ביישנית ושקטה.
״כן. יש בעיה?״ היא שאלה בהתגרות ושילבה את ידיה על החזה.
״כן, יש בעיה. הבטחתי לאבא שלך שתחזרי לשיקגו כמו שבאת הנה. בתולה.״ דריו אמר בנוקשות. מבטו היה קר וחסר רגש. שכחתי איך הוא ליד אחרים. שכחתי שהוא מראה רגש רק כשאנחנו לבד. הוא מראה איתי רגש. איתי.
ראיתי שאדריאנה רצתה לענות לו, אבל היא שתקה.כשנכנסו לבניין הדירות, ניקו סחב את המזוודה של אדריאנה. דריו, כמובן, רצה להחזיק אותה בשבילה, אבל ניקו התעקש שהוא רוצה לעשות את זה.
כשהגענו לפנטהאוז שלי ושל דריו, מיד פניתי לאדריאנה.
״אני אראה לך את חדר האורחים.״ אמרתי לאדריאנה וחייכתי. אני כל כך שמחה שהיא פה. התגעגעתי אליה כל כך ואני לא חושבת שהייתי מחזיקה מעמד עוד מאית שנייה בלי לראות אותה. אני כמובן גם מתגעגעת לרומן, אבל השלמתי עם זה שהוא לא יכול לבוא לפה. הוא התחיל להיות מעורב הרבה יותר ב״עסקים״ כבר מלפני כמה חודשים.היא שלחה אליי חיוך אסיר תודה ושלחה את ידה אל המזוודה שלה, שניקו החזיק באחיזת חנק.
״ניקו.״ אדריאנה אמרה וזעף נשמע בקולה.
״היא יכולה להשאר אצלי.״ הוא אמר והביט בדריו, לא מספק מבט אחד לאדריאנה הזועפת.
״ניקו! לא!״ היא אמרה וניסתה לקחת את המזוודה מאחיזתו, אבל ניקו רק גיחך ולקח צעד אחורנית.אדריאנה הסתכלה עליי, בבירור לא יודעת מה לעשות ומשכתי בכתפיי.
״את יכולה לישון איפה שאת רוצה, כל עוד את איתי בכל רגע שאת ערה. אני מצפה ממך לחרבן איתי, לאכול איתי, הכול.״עיניה של אדריאנה נפערו ורגעים לאחר מכן, צחוק התגלגל החוצה ממנה.
״לחרבן איתך?״ היא שאלה בין צחקוקים.
״כן, אדריאנה, לחרבן איתי. את באת לפה בשבילי. לא בשביל האח הקטן של בעלי.״ אמרתי וליבי החסיר פעימה כשהבנתי מה עשיתי. אין פאקינג מצב. הרגע קראתי לדריו בעלי. אני יודעת שאנחנו נשואים, אבל פאק, אף פעם לא קראתי לו ככה.דריו נשאר שקט בצורה מחשידה וכשהבטתי בו, עיניו כבר היו עליי. פניו היו נקיות מרגש אבל עיניו הוכיחו לי שהוא שמע בדיוק מה שאמרתי.
פאקינג מצוין. אז, הוא יגיד לי שלא אכפת לו, ואני אתן לו לגעת בי ואקרא לו בעלי. כפיים לילה.
זה עדיין כל כך מבלבל, כי הוא אמר שהוא מאושר איתי. הוא שינה את דעתו? למה אני כל כך מפחדת לדבר איתו על הריב-לא ריב שלנו?״אני.. אה.. אני אשאר אצל ניקו.״ אדריאנה אמרה וקטעה את מחשבותיי.
״את בטוחה?״ שאלתי. אני לא רוצה שהיא תרגיש לא בנוח, למרות שאני בוודאות יודעת שהיה משהו בניהם. ועכשיו, באופן שבו הם מתנהגים אחד ליד השנייה, נראה שהיא בסדר איתו.״כן, כן.״ אדריאנה אמרה וחייכה.
ניקו כחכח בגרונו והחל ללכת לכיוון הדלת. ״אני אלך לשים את המזוודה של אדריאנה בחדר האורחים אצלי.״ ניקו אמר ונראה כאילו שנא את הרעיון שלא תהיה בחדר שינה שלו.
״ואני אבוא איתך כדי לוודא שלא תשרוף לי את הבגדים.״ אדריאנה אמרה וצחקקה, גם היא הולכת לכיוון הדלת.
ניקו התנשף, הסתובב לכיוונה ועיניו נפערו.
״אני? לשרוף לך את הבגדים? בחיים לא.״ הוא אמר ושם את ידו הפנויה על ליבו.״תמשיך ללכת, אידיוט.״ אדריאנה אמרה ודחפה אותו בעזרת כתפה.
״אוקיי, גברתי.״ הוא אמר לה ולא יכולתי שלא לחייך.
אדריאנה השתנתה כשלא הייתי בבית, ולא בהכרח לרעה. היא הייתה ביישנית כשעזבתי, אבל עכשיו? אלוהים. אני כל כך גאה בה.אחרי שאדריאנה וניקו עזבו, אני ודריו לא דיברנו. האווירה הייתה.. מתוחה. זה כי קראתי לו בעלי?
קראתי על הספה כשהרגשתי את המשקל משתנה מתחתיי. הרמתי את מבטי וראיתי את דריו, עם הטלפון שלו בידו. כאילו הרגיש שאני מביטה בו, הוא הרים את ראשו ופגש במבטי. עיניו השחורות היו מלאות ברגש ומילים שלא אמר.
״נו?״ אמרתי, דוחקת בו.
״מה?״ הוא שאל.
״תגיד את זה כבר.״
״קראת לי בעלך.״ דריו אמר ובלבול נשמע בקולו.
״טוב, טכנית, אתה בעלי.״ אמרתי, מנסה להישמע משועממת. כאילו אין לזה משמעות, למרות שהייתה. המשפט הזה סיפר כל כך הרבה דברים.
״נכון,״ דריו הסכים.
״פשוט לא חשבתי שתקראי לי ככה.״ הוא הוסיף.
״טוב, גם אני לא.״
״תקשיבי, אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה כי מאז כל מה שקרה— כל מה שהסכמת שנעשה—״
״זה כבר נשכח.״ שקרנית.
״לא, לילה, אני טעיתי. כן אכפת לי. ממך. את צדקת ואני כל כך מצטער שרבנו על הדבר הכי פאקינג אידיוטי שאפשר לריב עליו.״
לסתי נשמטה. הוא אמר לי סליחה. קאפו לא מתנצל, אבל הנה דריו— מתנצל. אחרי שאבא עשה דברים.. מפוקפקים, הוא לא התנצל. הוא אמר שאדם במעמדו לא אמור להתנצל.
״אל תראי כל כך מופתעת.״ דריו אמר וחייך חיוך כנה.
״סליחה. תודה שאתה מודה בטעות שלך. הרבה גברים בעולם הזה לא היו עושים את זה.״ אמרתי וחייכתי אליו בחזרה.
״פאק, רגע, אכפת לך ממני?״ שאלתי כשקלטתי שהחמצתי חלק ממה שאמר. הייתי כל כך מרוכזת בהתנצלות שלו שלא שמתי לב למה שהוא אמר לפני.
״כן.״ דריו אמר והסיט קווצת שיער למאחורי אוזני.
״כל כך.״ הוא אמר, לפני שעטף את הלחי שלי בידו הגדולה והצמיד את שפתיי לשפתיו. הנשיקה הייתה מתוקה ומלאת רגש. הוא הצמיד את לשונו לתפר שפתיי ופתחתי את פי בשבילו. הוא לקח זמן לחקור את פי ו.. אלוהים. אני חושבת שאני נופלת בשבילו.
YOU ARE READING
גבירת המאפיה
Romanceלילה אבאדו. בחורה בת 19 שממש לא מוכנה לנישואים. מאז שהוריה סיפרו לה שהם התחילו לחפש לה ארוס אפשרי העולם שלה התמוטט, והמרדנות לא איחרה להגיע. היא חגגה כל לילה אבל אף פעם לא הצליחה באמת להתקרב לאף אחד, בגלל טראומות העבר. כשהתבשר לה, שהחתן נמצא, הסיפו...