גבירת המאפיה

פרק 43 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ייאוש כזה כמו עכשיו.

בשנתיים שברודי אנס אותי, ידעתי מה לעשות כדי להחלץ מזה, אבל פחדתי.

פחדתי לספר לאבא שלי ושלא יאמין לי. פחדתי שברודי יפגע בי באופן גרוע יותר. שזו מחשבה ממש מטומטמת, כי מה הוא יכל לעשות שיהיה גרוע יותר מלגרום לילדה בת 11 להרגיש שבורה? הוא לקח את האור שלי וריסק אותו.

היאוש שאני מרגישה עכשיו הוא שונה. אני לא יודעת מה לעשות כדי לצאת מזה ואני מבולבלת. כל כך מבולבלת.

הכול היה שקר? דריו לא התכוון לכלום ממה שאמר?

אבל המעשים שלו. זה לא הגיוני. למה שהוא יקום בארבע בלילה בשבילי עם הוא לא הרגיש משהו כלפיי?
כל זה כל כך מבלבל.

ראשי כאב והרגשתי מותשת. אני רק רוצה לחזור לישון.
יצאתי מהמכונית של כריסטאין ברגע שחנה ורצתי אל כיוון דלת הכניסה לבניין.
חיכיתי לניקו וכריסטאין במעלית, וכשהופיעו, היה מבט מודאג על פניו של כריסטאין. 

לאחר שניקו ירד בקומה שלו, כריסטאין הסתובב אליי.
״לילה, מה עובר עלייך?״ שאל בקול מודאג.
״סתם כואב לי הראש, זה כלום.״ זה לא באמת שקר, כי באמת כואב לי הראש.
״את בטוחה?״ שאל בדיוק כשדלת המעלית נפתחה בפנטהאוז.
״כן.״ אמרתי ונכנסתי, ישר עולה במדרגות אל השירותים.

פתחתי כמה מגירות בידיים מעט רועדות עד שמצאתי את האדוויל.
רק כשבלעתי את הכדור הרגשתי מעט רוגע.
כאילו שזה יתקן את כל הבעיות שלי, ולא רק את כאב הראש.
מחשבה פתטית שחושבים על זה, אבל כמה שהייתי רוצה שזה יהיה אמיתי.
כדור יעלים את העצב, רק לכמה שעות.
כי הייתי שמחה. הייתי מאושרת בתקופה הזאת.

ועכשיו?
רק עצב. משהו שלא חשבתי שאני אתמודד איתו שוב. לא חשבתי שמשהו יעציב אותי. חשבתי שאני חסינה לכאב לאחר מה שקרה לי.

אבל אני לא.

כשירדתי במדרגות, קפאתי במדרגה האחרונה. דריו עמד במטבח, כוס קפה בידו והוא דיבר עם כריסטאין.

לקחתי נשימה עמוקה. את בסדר. אמרתי לעצמי וניסיתי להרגיע את החרדה שהחלה לבעבע על פניי השטח. הכול בסדר.
דריו, כאילו ששם לב למבטי, הסתכל עליי.

לא חייכתי אליו. הסטתי את מבטי והתיישבתי על הספה.

כריסטאין לא אמר דבר כשהלך. אני חושבת שהוא הבין שקורה משהו.

דריו, מבולבל מעט, התיישב לידי.

״לילה.״ לחש, ולא יכולתי שלא להביט בו מאינסטינקט.
״המ?״ מלמלתי.
״כריסטאין אמר שאת לא מרגישה טוב.״ אמר.

הנהנתי והסטתי את מבטי מפניו. זה קשה מידי להסתכל עליו.

אני פוחדת שאם אמשיך להביט בו, אבכה.
ממישהי שלא בכתה כמה שנים, הפכתי למישהי שיכולה לבכות תוך רגע. ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה.

״את רעבה? אני מזמין אוכל.״ שאל.
״לא, אין לי תאבון. אני הולכת להתקלח.״ אמרתי.

לא חיכיתי לתגובה ונעמדתי, עולה במדרגות.

נקודת מבט: דריו.

קרה משהו. אני פשוט יודע את זה.
היא קרה כלפיי. היא לא.. היא לא היא.

אני לא יודע מה קרה בזמן שלא הייתי איתה, אבל זה בטוח לא טוב.

היא אפילו לא יכלה להביט בי ליותר משלוש שניות.

אני רוצה לדעת מה קרה.
אני חייב לדעת מה קרה.

כשדיברתי עם כריסטאין, הוא אמר שהיא מתנהגת מוזר.
הוא אמר שהוא לא בטוח שזה רק בגלל שהיא לא מרגישה טוב.

אבל אני לא רוצה ללחוץ עליה.

היא תספר לי מה קרה. אבל לא עכשיו. אני לא אכריח אותה לדבר.