גבירת המאפיה

פרק 50 ❤︎

חשבתי שלאחר שתהיה לי חברה אהיה מאושרת יותר, אבל טעיתי.
אי אפשר לבסס ולתלות את השמחה שלך על אדם אחר.

עברו עוד כמה ימים, והמצב ביני לבין דריו נשאר אותו הדבר.
נהיה קשה יותר לזייף חיוך על הפנים בכל יום כשאני רואה את אמארה.

נהיה קשה לצאת מהבית.
זה אולי נשמע כאילו אני עצלנית, אבל אני מרגישה כל כך הרבה חרדה כשאני רק חושבת על זה. לצאת. לחייך. לאכול. ללכת. הכול, פתאום כל כך קשה.

למה אני כל כך מתדרדרת? חשבתי שאם אשמור על הכול בפנים זה פשוט יעלם יום אחד. אבל זה לא נעלם. זה פה, וזה קיים.

ואני לא אוהבת את זה. זו תחושה מעיקה מתמדת בחזי.

בכל פעם שאני מרגישה מעט געגוע אל דריו, אל החיבוקים שלו, אל הנשיקות הרכות שלו, אני נזכרת.

אני שונאת ואוהבת את זה באותו הזמן.
אני אוהבת את זה שאני לא סולחת לו בשנייה.
אני שונאת את זה שאני לא מצליחה לשים את זה מאחוריי.

אני יודעת מה אני אמורה לעשות בשביל שהמצב יגמר, לדבר איתו.
לדבר עם דריו.

אבל בכל פעם שאני אפילו חושבת על האפשרות הזאת, בחילה עולה בבטני והחרדה גורמת לי לכאב בטן.

ממתי לדבר איתו נהיה קשה כל כך?

לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי במיטה. השעה הייתה שתיים עשרה וחצי, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על הכול.

לפעמים אני פשוט רוצה מתג כיבוי למוח שלי.

דריו ישן לידי, גבו מופנה אליי.

ולפתע, רציתי לחבק אותו כל כך.
אל. הוא לא סיפר לך. ניסיתי להזכיר לעצמי, ולחשוב על כל הסיטואציה פשוט גרמה לי לרצות לבכות.

יבבה עזבה את פי, והדמעות פשוט זגלו בשקט מעייני.
בדיוק כשעמדתי לרדת מהמיטה, כף יד חמימה וגדולה עטפה את מרפקי.

הסתובבתי באינסטינקט וראיתי אותו. דריו.

הוא היה ללא חולצה אבל השמיכה הסתירה את כל קעקועיו.
מבטו היה שיכור משינה, אבל יכולתי לראות את הגלגלים במוחו עובדים.

הוא הביט מעבר לכתפו, כנראה אל השעון כדי לראות את השעה, וכשהבין שלא היה לי סיוט, כיווץ את גבותיו.

הוא לא אמר כלום ופשוט הביט בי, מבטו סוקר אותי ומנסה להבין מה קרה.
בלעתי את רוקי ונשכתי את שפתי התחתונה בלחץ.

הדמעות זלגו מעייני בחופשיות, וכשגל הדמעות התחזק, דריו משך אותי אל בין זרועותיו.

ובמקום להתרחק ממנו ולכעוס עליו מכיוון שהוא הסיבה שאני בוכה, לא עשיתי כלום. פשוט נתתי לו לחבק אותי.

כי רציתי לתת לו. רציתי את חום גופו סביבי, רציתי להריח את ריחו הנעים, רציתי אותו.

וככה שכבנו מחובקים. ידעתי לפי נשימותיו שהוא עדיין ער, וזה שהוא בחר לא לעזוב אותי גרם לי, קצת שמחה. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה, אבל עדיין.

״אני מצטער.״ דריו לחש משום מקום, נשימתו מדגדגת את אוזני.
הסתכלתי עליו, וראיתי בעיניו שהוא מבולבל וכנה.

הוא לא יודע מה הוא עשה, והוא עדיין מתנצל.
אני לא יודעת אם אני רוצה לצעוק עליו או לנשק אותו.

״אתה לא יודע למה.״ לחשתי בחזרה.
״את תספרי לי בקרוב.״ אמר, והיה קרוב יותר מאי פעם משהיינו בשבועות אלה.

לא עניתי לו. לא ידעתי מה להגיד.

והוא.. הוא קיבל את זה. הוא נישק את מצחי בעדינות, כאילו חשב שאעלם בכל רגע, ועצם את עיניו.

והחלטתי שאני כן אלך לישון איתו ככה. כי אני יודעת שההסבר שלו יהיה שווה את זה. כי אני יודעת שהוא שווה את זה.

*לא קשור לסיפור*
התגובות שלכן/ם בפרק הקודם הורגות אותיי למה אתן/ם חושדות/דים באמארה כל כךך הוספתי אותה כדי שלילה לא תהיה בודדה😭