גבירת המאפיה

פרק 34 ❤︎

נקודת מבט:לילה.

דריו שם את ידו על לחיי וגרם לי להביט בו.
רציתי להתעטף בחמימותו. בו.
יש משהו מנחם בזה שהוא יודע על הסיוטים שלי. זה מנחם, לדעת שאני לא לבד.
חשבתי שאני לא ארצה לשתף אותו. חשבתי שיהיה לי קשה.
רוב חיי לא סיפרתי לאף אחד על הסיוטים שלי, על כמה שזה משפיע עליי עד עכשיו.
הוריי חשבו שהיו לי סיוטים רק לשבוע.
אמרתי להם שנגמרו לי הסיוטים, כי לא רציתי לעכב אותם, או להפריע.
לא רציתי שימשיכו להתעסק בי כשיש הרבה יותר דברים חשובים.
לא רציתי שיחשבו שאני רוצה תשומת לב, כי זה היה פוגע יותר מהכל.

״לילה.״ דריו אמר, מחזיר אותי למה שקורה עכשיו. מנתק אותי ממחשבותיי.
״כן?״ אמרתי בקול חלש והבטתי בפניו.

נקודת מבט: דריו.

כאב. זה מה שאני רואה בעיניה. כאב.
חד ואמיתי.
אני פאקינג שונא את זה. שכואב לה.
שהבן זונה חשב שהוא יכול להתחמק ממעשיו.

שנתיים. שנתיים שכאב לה.

משכתי אותה אל בין זרועותיי והרגשתי איך היא נרגעת כנגד גופי.

העובדה שהיא מאפשרת לעצמה להירגע כשזרועותיי עוטפות אותה.
זה בלתי נתפס. עד כמה שכל מעשה שלה, כל חיוך ממנה, כל מבט ממנה, גורם לי להרגיש ככה.

החיים שלי היו מסודרים לפני שהיא נכנסה אליהם.

תוכנית אחת. להיות קאפו טוב. להיות הבן הטוב. הרוצח האכזרי שלא אכפת לו. להביא כבוד למשפחה. מתישהו, להתחתן לאישה שאני לא אוהב ולא מכיר. אישה שלא היה אמור להיות אכפת לי ממנה, לא משנה עד כמה שהיא פשוט.. אור. לא משנה עד כמה שהיא הכוכב שלי בלילות החשוכים, לא אמור להיות לי אכפת.

אבל כן אכפת לי. אכפת לי כל כך שזה כואב. ועכשיו, לראות אותה בכאב כזה, גורם לי לרצות להעלות את כל העולם בלהבות.

היא הכול.
היא הרסה את התוכניות שלי, ואני רק רוצה להודות לה.
היא הרימה את ראשה והביטה בי בעיניים מנצנצות מדמעות שלא ירדו עוד.
זה לא בריא מה שהיא עושה לעצמה. עוצרת את הדמעות לכל כך הרבה זמן.
אבל זה בסדר. כי ברגע שהיא תחליט שהיא רוצה לבכות, אני אהיה שם בשבילה.

״תודה.״ היא לחשה בקול חנוק.
״אני.. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.״ אמרה ומשכתי אותה אל עוד חיבוק.
״אני תמיד פה בשבילך, אהובה.״ לחשתי ונישקתי את קודקוד ראשה.
ליטפתי את גבה במעגלים גדולים עד שנשימותיה נרגעו, מספרות לי שנרדמה.

אני לא יודע מה עשיתי, ולמה אני ראוי לזכות בה.

השכבתי אותה אחורנית בעדינות ושמתי את שמיכת הפוך מעליה.
היא כל כך יפה.

נקודת מבט: לילה.

קמתי כשפרצופה של אדריאנה מולי.
פלטתי צווחת הלם וקפצתי אחורנית, דופקת את ראשי בחוזקה בראש המיטה.

״מה, לעזאזל, את עושה פה.״ שאלתי ופערתי את עייני.

״דריו וניקו הלכו אז הייתי צריכה לבוא לפה מוקדם יותר.״ היא אמרה, גיכחה והתיישבה לידי.

שמתי את ידי על מאחורי ראשי וגנחתי בכאב.

״את משוגעת.״ אמרתי לה.
״תודה, גם את.״ ענתה וחייכה אליי במתיקות.
״מה השעה בכל מקרה?״ שאלתי והסתובבתי כדי להשען על צד גופי.
״שבע וחצי.״ אמרה אדריאנה.
״למה הם התחילו לעבוד מוקדם כל כך?״ שאלתי והרמתי את גבותיי.
אדריאנה רק משכה בכתפיה בתגובה.

״אלוהים, הוא הולך לנשק אותה? מה עם ג׳ארד?״ שאלתי והסתכלתי על אדריאנה בהלם.

״אם הוא הולך לגעת בה, אנחנו הולכות לשלוח נאום לשחקן. לא אכפת לי שהוא לא הדמות האמיתית והוא בסך הכל השחקן. הוא היה צריך לשכנע את  הסתומים האלה מההפקה שהוא לא מספיק טוב.״ אמרה אדריאנה.

״למה שהוא יסכים לעשות את זה? הוא לא אמור להיות בעד אדם?״ שאלתי.
״הוא אמור להיות בעד הטוב ביותר למוניקה! ״ אדרי אמרה.

״למה אנחנו לא אוהבים את אדם שוב?״ שאל כריסטאין בבלבול ממקומו על הספה.
״הוא לא חתיך כמו ג׳ארד.״ אמרתי.

״אני חושב שאדם חתיך יותר.״ אמר וזכה למבט שוק מאדריאנה.
הוא הביט בה ורק גיחך, והיא בתגובה הנהנה, כאילו הבינה.

אני שמחה שהם מסתדרים. אני מתחילה לראות את כריסטיאן בתור חבר, ואדריאנה אחותי.

״פאקקק. תפסיק! לך מפה! לך!״ צווחתי כשאדם, הדמות שאני ואדריאנה שונאות עטף את מותניה של מוניקה, הדמות הראשית.

״אלוהים. אני לא יכולה להסתכל.״ אדריאנה אמרה וכיסתה את פניה בכפות ידיה.
תקעתי בה מרפק. ״אם אני סובלת, גם את.״ אמרתי והיא נאנחה, אבל שמטה את ידיה.

כריסטאין היה מצידי השני, עסוק בטלפון. אם בשלוש שעות האחרונות שצפינו בטלוויזיה הוא לא אפילו נגע בטלפון, משהו רע קרה.

״מה קורה?״ לחשתי לעבר כריסטאין, שמיד הרים את מבטו, פוגש בעייני.
הוא נראה מהוסס, כאילו לא יודע אם לספר לי או לא.
כאילו חושב שאני לא יכולה להתמודד עם האמת.

״תספר לי.״ אמרתי בקול שלא השאיר מקום למריבה.

״דריו נפצע.״ אמר, והרגשתי כאילו העולם קורס תחתיי.

*לא קשור לסיפור*
היי! רק רציתי להגיד תודה לכל הקוראים המדהימים 3>>
מעריכה ואוהבת המוןן XOXO