גבירת המאפיה

פרק 52 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

כשדלת החדר נפתחה לאחר שתי דקות, קפצתי ממקומי ונעמדתי.

דריו. הוא בסדר.

כל מה שאני רוצה כרגע זה לרוץ אליו ולחבק אותו. לשאול אותו מי זה היה. לבכות בזרועותיו ולספר לו הכל. לבקש ממנו את ההסבר שמגיע לי.

לפני שיכולתי להחליט מה אני רוצה לעשות, הוא ניגש אליי.
עייני נפערו כשראיתי דם על חזהו החשוף.

״לילה..״ הוא התחיל, ודאגה נשמעה בקולו.
״אף אחד לא נכנס לפה כשהלכתי, נכון?״ שאל. היה בנינו מרחק של חמישה צעדים, והנהנתי אליו.

״אף אחד. הם.. הם מתים?״ שאלתי וסימנתי לו בראשי אל עבר הדם שעל חזהו.

״לא. דייגו וניקו בדיוק לקחו אותם.״ אמר, ולא שאלתי לאן. אני לא רוצה לדעת.

״אני הולך להתקלח.״ דריו אמר והסתובב, משאיר אותי עומדת בחדר החשוך. עצמתי את עייני ודמעה זלגה מעייני.

לדבר איתו בלי שהוא יודע מה ראיתי זה קשה. זה קשה לראות אותו, ולהזכר כל פעם בתמונה ההיא. כל זה.. קשה. קשה מידי.

נקודת מבט: דריו.

עזבתי בשנייה שכריסטאין קם ואישר שהוא יכול לשמור על לילה.
הבחורים מאתמול הולכים פאקינג לסבול על מה שעשו. שהעזו להבהיל את לילה ולגרום לה לפחד. היא לא צריכה לפחד מאף אחד.

כשהגעתי למועדון, לא עצרתי לדבר עם מעט אנשי העסקים שניסו לשוחח איתי. זה מוקדם מידי לשיחות כאלה, וכל הלילה רק חשבתי על מה שאעשה לפורצים.

רצתי במורד מדרגות המרתף וכשראתי את דייגו ניקו ומסימו עומדים מחוץ לתא עינויים ומחכים לי, ידעתי שהכיף התחיל.

היו שם חמישה בחורים, והמצב שלהם לא היה טוב כבר מאתמול.

״מי שלח אתכם?״ נהמתי. אני הולך להרוס אותם. אני הולך לענות אותם ולהנות מזה. ויהיה לי את החיוך הכי גדול כשניצוץ התקווה האחרון יעלם מעיניהם.

הם שתקו, ולקחתי את זה כסימן שלא ידברו בלי.. תמריץ.

הוצאתי סכין מעוקלת מכיס ג׳קט האור הפנימי והצמדתי את הלהב קרוב לעין של אחד מהם עם ראש מגולח וצווארו מכוסה בקעקועים.

״מי. שלח. אתכם. אני לא אחזור על זה בפעם השלישית.״ אמרתי, והוא בלע את רוקו. ״הפחאן.״ אמר במבטע רוסי כבד. כמובן.

גיכחתי, שמתי את ידי על כתפו והבטתי בעיניו כשאמרתי בקול נמוך, ״אני אדאג לשלוח לו את האיברים שלכם.״ לפני שדקרתי את עיינו.