גבירת המאפיה

פרק 47 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

כשכריסטאין עצר מול בניין הדירות, הרגשתי בחילה עולה בגרוני.
בדיוק כשעמדתי לפתוח את הדלת ולרוץ למעלה אל השרותים הקרובים, הוא אמר, ״אני צריך לספר לדריו, את יודעת.״

עייני נפערו ומיד סובבתי את ראשי אל כיוונו. אני לא רוצה שהוא ידע.
אני לא יכולה שהוא ידע. כי אז הוא ישאל מה קרה. ואני ארצה לספר לו.

כי אני אוהבת אותו. אחרי כל מה שגיליתי, הרגשות האלה לא עברו.
וזה די מעצבן. כי כל מה שאני חושבת עליו זה ״מה אם יש לו הסבר?״
אבל איך יש הסבר לדבר כזה? הוא הסתיר ממני משהו עצום.

אני כבר עייפה כל כך מלהתמודד עם כל זה לבד. בכל פעם שאדריאנה מתקשרת, אני מנסה לזייף חיוך בשבילה, בשביל שלא תדאג ותכעס שאין לה מה לעשות לגבי זה, אבל זה כבר מתיש. זה מתיש לספוג את זה לבד.
ואין לי אף אחד פה בניו יורק. אני צריכה לעבוד על זה, כשחושבים על זה.
אחרי שאני אבין מה אני צריכה לעשות עם הבלגן שקוראים לו החיים שלי.

איך הדברים התדרדרו כל כך מהר?

איך מלהיות כל כך שמחה, הפכתי ל.. אני אפילו לא יודעת.
מה שאני כן יודעת, זה שאין לי כוח להתמודד עם זה.

עם כל העצב הזה. הייאוש. האכזבה.

למה הוא לא סיפר לו שהכיר אותו? למה לא יכל לעשות את זה קל יותר בשבילי?
מה הייתה הבעיה שלו להיות כנה ולחסוך לי את כל זה?
אני לא יודעת אם אני יותר מאוכזבת או כועסת. אולי שניהם.
זה הגיוני? שאני מרגישה כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לתאר את זה?
כאילו הרגשות שלי הן ספרייה אחת ענקית מבולגנת.

״אתה לא תספר לו.״ אמרתי ופתחתי את דלת המכונית, רצה אל תוך בניין הדירות כמה שיותר מהר.

מי אמר שאי אפשר לברוח מהבעיות שלך? אני עושה את זה עכשיו.
כמובן, שכריסטאין נכנס שנייה אחריי.

״את לא מבינה. אני לא רק חבר שלך, לילה. אני שומר הראש שלך. ודריו צריך לדעת מה קרה—״

״אני אפילו לא יודעת מה קרה!״ אמרתי, והרגשתי את הדמעות שורפות את עייני. אבל אני לא אבכה מולו. אני לא אמנע מעצמי לבכות, אבל גם לא אעשה זאת מול כריסטאין. זה יתן לו עוד סיבות לספר לדריו, מה שאני לא רוצה שיקרה.

עלינו במעלית בשקט, וכשהגענו לפנטהאוז רצתי במעלה במדרגות ונעלתי את עצמי בשירותים.

בשנייה שסגרתי את המנעול, יפחה עזבה את פי ואפשרתי לכל הדמעות ליפול מעייני.

אספתי את שערי בגולגול מרושל וניסיתי להרגיע את נשימותיי, לא עבד לי. זה מרגיש כאילו הכל מתפקשש לי דווקא עכשיו.
רגליי קרסו תחתיי ופשוט ישבתי על הרצפה, ידיי מכסות את פניי.
ואפשרתי לעצמי לבכות. כי אני צריכה את זה.

כי זה עוזר לי לשחרר משהו, שאני מרגישה שאני צריכה. ואולי זה רגע שקורה רק לפעם אחת, לקצת.
אבל הרגשתי סוג של.. ברוגע.

*לא קשור לסיפור*
היי! רק רציתי להגיד תודה תודה תודה לכל הקוראים💗
אוהבת מלא, מקווה שאתם נהנים מהסיפור כמו שאני נהנת לכתוב אותו3>>