Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 1

פרק 1-
קונרד-
ראיתי הרבה דברים מכוערים בחיים שלי. הייתי שחקן הוקי לעזעזאל! אפים שבורים, התרסקויות שהובילו לאיברים מרוטים, בחורים ענקיים ונוטפי זיעה שמוכנים להעניק לך זעזוע מוח בכל רגע נתון. המלתחות... אפילו אל תתנו לי להתחיל עם המלתחות והזוועות שהעיניים שלי ראו כולל הפריחה על התחת של מאט לונגהורן. כן ראיתי הרבה דברים מכוערים אבל כרגע את המקום הראשון קוטף הנייר שנח על השולחן שלי. פרופסור רוטרמן לא טרח להקל עליי כשהשתמש במרקר אדום לסמן את הנכשל הענק בראש הדף. כישלון! אתה פאקינג כישלון! הוא צרח אליי מהמבחן הכי קריטי שהיה לי. נסיתי להדחיק את הפאניקה שגאתה בתוכי כשהתלמידים מסביבי התחילו להחליף רשמים בנוגע למבחנים שלהם. לא הייתה לי שום תובנה להציע חוץ מזה שנכשלתי כישלון חרוץ. הייתי בטוח שלמדתי דיי טוב. אבל אז הגעתי לרגע האמת. וברגע האמת פספסתי את הדיסקית. החמצתי את השער הארור. נפלתי על התחת. התרסקתי על התחת.
לקחתי את התיק שלי ואת הדף הארור וניגשתי לפרופסור שישב בנחת מאחורי השולחן שלו כאילו לפניי רגע הוא לא הגיש לי את גזר הדין הגרוע ביותר עליי אדמות. חבורה של בנות עמדו ליד השולחן שלו ודיברו איתו על המבחן. אני חיכיתי בסבלנות עד שהן יסיימו וכשראיתי שאף אחד לא באיזור וכולם כבר עסוקים בלעזוב את האודיטוריום ניגשתי אליו סוף סוף.
״היי פרופסור״
״שלום מר ג׳וסט. איך אני יכול לסייע לך?״ הוא לא הרים את עיניו מהמחשב הנייד שהיה פתוח לפניו.
״אני רוצה לדבר איתך על הנכשל שלי״ הנחתי את פיסת הנייר המרשיעה על שולחנו.
״מה הבעיה, מר ג׳וסט?״ הוא עדיין לא נתן לי גרם של תשומת לב.
״קיבלתי נכשל״
הפרופסור הרים את מבטו סוף כל סוף ובחן אותי דרך עדשות המשקפיים שלו. עיניו היו כהות והשיפוט שבהן גרם לי לרצות לקבור את עצמי באדמה כאן ועכשיו.
״ובכן מר ג׳וסט... מכיוון שאני נתתי לך את הציון הזה אני יודע היטב שקיבלת נכשל״ הוא נשמע כאילו זה לא הדבר הכי גרוע בעולם.
״אתה לא יכול לתת לי נכשל״ הנדתי נחרצות בראשי.
״אתה רוצה לערער על הציון? כי אם כן עוזרת ההוראה שלי תשמח...״
״אני חושב שאתה לא מבין פרופסור. אני קפטן נבחרת ההוקי, אני לא יכול להכשל״ העברתי יד בתסכול בשערי.
הפרופסור נותר אדיש וזה הטריף אותי. כל הקורסים האחרים שלי היו קלים בהרבה מהקורס הזה. הסתדרתי עם מספרים הרבה יותר טוב מאשר עם מילים. לצערי זה היה קורס הבחירה הפנוי היחיד שנותר כי נזכרתי רק יום לפני סגירת מערכת הלימודים ונתקעתי כאן. פרופסור גילברט הייתה נחמדה. היא קלטה את הצרכים שלי וכמו כל מרצה אחר שאי פעם היה לי עשתה לי חיים קלים. אבל אז היא יצאה לחופשת לידה ואני נאלצתי להתמודד עם פרופסור רוטרמן שהיה אדיש לסטטוס שלי או לעובדה שאם הציונים שלי לא יהיו כמו שצריך אני עלול לאבד את מה שאני חי ונושם למענו, הוקי.
״איך הוקי קרח קשור להיסטוריה אמריקנית מר ג׳וסט?״ הפרופסור הרים גבה.
פאק. כל כך נדפקתי.
״אם אני נכשל בקורס הזה אני עף מהקבוצה, פרופסור״ פלטתי דרך שיינים חשוקות.
״אתה יודע לשחק שח מט?״
״לא״ הנדתי בראשי.
״המממ חבל מאוד. לטעמי זה יועיל לך יותר מ... פוטבול, נכון?״
אלוהים... האם היום הוא היום שבו אני עלול לאבד את שפיות דעתי? כי אם כן אני עדיין צעיר מידי ויפה מידי בשביל השיט הזה.
״הוקי״ תיקנתי אותו והרגשתי שאם אקפוץ את לסתי עוד יותר אשבור אותה.
״נכון, נכון... טוב תמיד תוכל לשפר ציון במועד ב׳, מר ג׳וסט״.
מועד ב׳. בדיוק בעוד שבוע וחצי. מה הסיכוי שזה יקרה? וחוץ מזה מועדי ב׳ תמיד היו קשים יותר ומסובכים יותר. ואם נכשלתי עכשיו איך לעזעזאל אני אעבור את מועד ב׳?.
״אין סיכוי שאני אקח את המבחן ואתקן אותו בבית? אני יכול להגיש אותו שוב תוך יומיים. או שאולי תיתן לי עבודת הגשה במקום?״
פרופסור רוטרמן נשען לאחור בכיסאו ונראה סוף כל סוף קצת מתעניין בשיחה ולא אדיש. קיוויתי שזה סימן טוב.
״אני לא מבין מדוע אתה מציע את האלטרנטיבות הללו. אף תלמיד מעולם לא קיבל או יקבל אותן כי אני לא מעוניין להעניק אותן. אני מציע לך להתייחס בתשומת לב יתרה למיקוד שאשלח הערב למייל. תנסה ללמוד טוב יותר ולהקדיש לנושא זמן רב יותר. אני סבור ובטוח שאם תנהג כך תוכל להוציא ציון מספק״.
הולי פאקינג שיט. אני אבוד. בחילה עלתה בגרוני ותחושת אבדון עגמומית עטפה אותי.
״פאק!״ לקחתי את הנייר המטופש וקימטתי אותו בחוסר אונים בידי הגדולה.
התכוונתי לעוף מכאן מהר כדי שלא אקפוץ מעל לשולחן ואחנוק את הפרופסור במו פאקינג ידי.
״מר ג׳וסט!״
בלית ברירה ולמרות שהייתי כבר חצי דרך החוצה ניגשתי אל פרופסור רוטרמן שקרא לי.
״כן, פרופסור?״
״אני חושב שיש לי פתרון נפלא בשבילך״ הוא חייך. או לפחות משהו שהיה אמור להדמות לחיוך.
״אוקיי...״ בשלב הזה הייתי מוכן לנשק לו את התחת אם זה מה שיתן לי ציון עובר.
״מיס דיאז, גשי לכאן בבקשה״ הפרופסור החווה לעבר ספסלי האודיטוריום תנועה מזמינה.
ראשי מיד הסתובב לאחור ומבטי נח על שתי הבחורות שנותרו באודיטוריום הריק ועברו על המבחן של אחת מהם. מיד הראש של הבחורה עם שיער התלתלים הכהה נורה לעברנו ואני הנחתי שהוא מתכוון אליה ולא אל הבלונדינית היפה שישבה לצידה.
שתיהן החליפו מבט תוהה לפני שהיא התרוממה וניגשה אל השולחן של הפרופסור.
״במה אני יכולה לעזור פרופסור אר?״ היא בכלל לא התייחסה אליי ושמתי לב פתאום שהיא לא ממש עומדת לצידי אבל הרחק ממני.
״מיס דיאז אני מניח שאת מכירה את מר ג׳וסט, נכון?״
היא הנהנה ותהיתי אם שמעתי נכון את מה שלחשה מיד לאחר מכן תחת אפה-׳לצערי׳.
״את יודעת שהוא קפטן נבחרת הכדורגל?״
״הוקי!״ תיקנתי אותו שוב.
״אה, נכון. קפטן נבחרת ההוקי״ הוא נראה משועשע כאילו הוא נהנה להוציא אותי מדעתי.
״כן״ היא נאנחה.
״הוא קיבל נכשל במבחן״ הפרופסור חשף ומיד הרגשתי את לחיי מתלהטות. למה הוא היה חייב לציין את זה?.
״כמה מפתיע״ היא סיננה בנימה צינית.
שלחתי לעברה מבט מלא זועם אבל היא לא נרתעה. אין ספק שהבחורה לא הייתה בקטע שלי. לא שאני הייתי בקטע של מתולתלות, נמוכות ושמנות שנראות כאילו מתחשק להן שאני אמות בו במקום.
״כמו שאת יודעת מועד ב׳ מגיע בעוד שבוע וחצי. אני רציתי להציע למר ג׳וסט להעזר בך על מנת שיצלח את המבחן. את הרי התלמידה המצטיינת של הקורס״ פרופסור רוטרמן כנראה ניסה לגרום לי למוות בטרם עת.
הדרך שבה היא הביטה בי בעיניה החומות הגדולות יכל להרוג כל אחד. היה ברור שעצם הקיום שלי מעורר בה תכונות רצחניות. לא היה לי מושג איך להתמודד עם השיט הזה. בנות נפלו לרגליי לא רצו שאני אפול מהרגליים ואקבל מכה בראש שתגרום לי לכל הפחות לשיתוק ובמקרה הכי טוב בשבילה למוות.
״לא תודה״ היא הנידה בראשה בלי אפילו לשקול את זה.
היא הסתובבה ועמדה להשאיר אותי עם הנכשל ביד וחלומות הגדולה על הקרח שלי בפח אבל אני לא יכלתי לוותר.
״חכי!״ אחזתי בזרועה ועצרתי אותה.
״תוריד ממני את הידיים שלך!״ היא צווחה ומשכה ממני את זרועה ביתר שאת.
״את חייבת לעזור לי. בחייך... אם אני לא אעבור את הקורס יעיפו אותי מהקבוצה. את באמת רוצה שנפסיד את הפרוזן פור ואת גאוות בית הספר בגלל מבחן אחד קטן?״
״אני רוצה להשאר כמה שיותר רחוק ממך. ואני שמה קצוץ עלייך ועל הקבוצה האידיוטיות שלך!״ היא חשפה שיינים בעוינות כאילו אני אויב העם מספר 1.
לקחתי צעד מופתע לאחור. לא הייתי רגיל ליחס כזה. אנשים אהבו אותי. או לפחות העמידו פנים כי הייתי במעמד של אל במקום הזה.
״מה אם אני אומר לך שאם תכיני את מר ג׳וסט למבחן תוכלי לקבל מהאוניברסיטה 250 דולר?״ קולו הרגוע של הפרופסור קוטע את העימות.
״מה?״ שנינו הבטנו אליו.
״אני יכול להכניס אותך לפרויקט החונכות של האוניברסיטה. בכל סמסטר אני יכול לבחור כמה תלמידים לפרויקט ויש מקום פתוח. אני בטוח שהדיקן יאשר בלי בעיה כשידע שמדובר בעזרה לאחד מכוכבי הספורט של האוניברסיטה״.
היה ברור כמעט מיד שכל העוינות של הבחורה נשרה ממנה כשהעניין הכספי עלה על השולחן.
״מה דעתך, גברת דיאז?״
היא השפילה את מבטה וידעתי שאני עומד על כף המאזניים כעת. התפללתי לאל שלמרות מה שזה לא יהיה שגרם לה לתעב אותי היא תסכים. אם היא לא אני כנראה אצטרך לסגור את עצמי בחדר ולא לצאת עד שהחומר הזה יהיה חקוק לי במוח.
״בסדר״ היה ניכר שהמילה שיצאה משפתיים חשוקות הייתה קשה לה.
״נהדר. אני בטוח שמר ג׳וסט יעבור את המבחן ללא תקלות בעזרתך, בהצלחה״ פרופסור רוטרמן נראה מרוצה עד מאוד.
״אני אצור איתך קשר״ היא פלטה לפני שמיהרה לברוח אל התיק שלה שנח על כיסא ואז ברחה מהאודיטוריום כאילו שהוא עלה בלהבות.
לומר שזה מצא חן בעייני? פאק לא. אבל גם ידעתי טוב מאוד שאין לי הרבה ברירות. לא יכלתי לתת לדיסקית לחמוק ממני שוב. הייתי חייב את הגול הזה גם אם זה אומר לעבוד עם הבחורה המטורללת הזו שכנראה לא הצטיינה מאוד בשיקול דעת אם היא שונאת בן אדם דיי מושלם כמוני. זרקתי את המבחן הכושל לפח.
תאמין בעצמך, קונרד ג׳וסט. אם ריסקת על הקרח את 3 השחקנים הכי מפחידים בליגה אתה מסוגל להתמודד עם בחורה אחת כועסת ככל שתהיה. לפחות זה מה שרציתי להאמין בו.