Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 30 ואחרון!

תודה לכל מי שאהב את הסיפור ונתן צ׳אנס לקבוצה אחרת של שחקני הוקי מפנוויל להכנס ללב. תודה על התגובות והאהבה זה המנוע שלי לכתוב עוד! ותודה לקונרד וטליה שחיו בראש והלב שלי כבר חודשים 🩷🩷 נתראה בסיפור הבא.

פרק 30 ואחרון-
טליה-
ישבתי על כיסא הפלסטיק הכחול ביציע רחב הידיים של זירת ההוקי הענקית של פנוויל. מלמעלה הקרח היה נראה בוהק בלובנו וכמעט מושלם שהיה אפשר לשכוח שעד לא מזמן שתי קבוצות של גברים מיוזעים נלחמו ממש עליו באלימות כדי לנצח במשחק האהוב עליהם. אפשר היה לשכוח איך המחלקיים שלהם חרצו באלימות את הקרח ומקלות ההוקי שלהם ננעצו ואז חבטו ללא רחם בשלמות הצחורה. כמעט.
שבוע חלף מאז סוף השבוע אצל גברי משפחת ג׳וסט. למדתי מהר את הלך הרוח של הבית. צ׳רלי זרק הערות משולחות רסן לכולם ללא יוצא דופן. הוא העליב והם העליבו חזרה. וגם אני למדתי במהירות שנימוסין הם מעלה לא מאוד מוערכת בבית ג׳וסט.
עד שסוף השבוע נגמר סבא צ׳רלי חיבק אותי וקרא לי נסיכה. אני למדתי לחבב את האיש העצבני וחסר הטאקט. האוירה הייתה קלילה ואפילו הויכוחים על עתיד המוסך מפעם לפעם לא היו משהו בלתי נסבל.
קונרד הצהיר שהתקבלתי סופית למשפחה עם חיוך על הפנים בנסיעה חזרה לקמפוס. זה שימח אותי ואני קיוויתי שלעולם לא אצטרך למצוא משפחה אחרת כי דיי אהבתי את הגברים לבית משפחת ג׳וסט. חיבקתי את עצמי והתעטפתי עוד יותר בסוויטשירט של קונרד שהדיף את הריח שלו.
״מה את עושה כאן לבד?״
קונרד החליק למושב לצידי. הוא הדיף ריח טוב אחרי מקלחת שבוודאי היה זקוק לה. הייתה לו חבורה חדשה על עצם הלחי אבל זה לא לקח דבר מהיופי שלו שבכל פעם מחדש הפעים אותי.
״מחכה לך״ עניתי בכנות.
״זה היה משחק חרא, אה?״ הוא נאנח ונשען לאחור בכיסאו.
האמת הייתה שההפסד הראשון של פנוויל העונה היה אפי כמו כל דבר אחר שהקבוצה הזו עשתה.
״זה היה משהו״ צחקתי.
״היית צריכה לראות את הטנטרום של לויד״ קונרד גיחך.
״הוא שונא לשבת על הספסל״
״הוא היה צריך לחשוב על זה לפניי שהחליט להתעסק איתי״ קונרד משך בכתפיו ללא שמץ של חרטה.
״מתי ההשעיה שלו מסתיימת?״
״בחודש הבא. אבל אז מתחיל העונש האמיתי שלו.״
״תפסיק, קון! אל תשכח שחברה שלנו צריכה להתמודד איתו״ נאנחתי.
״דידי תוריד לו את הראש. היא לא תיתן לו לרדות בה״ קונרד אמר בביטחון.
אני לא הייתי כל כך בטוחה ועדיין דאגתי לחברה הכי טובה שלי. בנים כמו לדג׳ר לויד היו אכזריים מידי בשביל בנות טובות ותוססות כמו דידי.
״זה עדיין מדאיג״ מלמלתי.
״הוא יאכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו, מותק״ קונרד הכריז.
ואכן זה מה שיקרה כשלדג׳ר יצטרך להיות העוזר של דידי בפרויקט השאפתני שהיא הכינה לסיום השנה במגמת אומנות. המיצג התפרש על חדר שלם שהיה זקוק לצביעה, תלייה, קדיחות ותיקונים. והכל יהיה על הכתפיים של לדג׳ר לויד. המאמן הלווה את הידיים שלו למחלקת האומנות לטובת כמה פרויקטים אבל הפרויקט השאפתני והמרכזי היה של דידי. הם היו צריכים לעבוד יחד וזה הדאיג אותי.
״אנחנו נדאג לדידי״ הנהנתי.
״כמו תמיד״ הוא משך אותי אליו ועטף אותי בחיבוק האהוב שלו. 
״כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?״
״למרות שהפסדנו היום?״
״טוב... אם תפסידו שוב אני אשקול את זה מחדש״ ציחקקתי.
״אין סיכוי. אני לא מסכים לך להפסיק לאהוב אותי״ הוא נישק אותי ואני כרגיל נמסתי בנשיקה שלו.
״גם אני לא מסכימה לך להפסיק לאהוב אותי״ ליטפתי את החבורה על לחיו.
״זה לא יקרה״ הוא הבטיח.
ואני ידעתי שקונרד לא מפר את ההבטחות שלו. שאפשר לסמוך עליו. שאפשר לתת לו את הלב שלי ואת הנשמה שלי ואת הגוף שלי והוא יאהב את הכל לכל היסוס. שהוא יאהב אותי בקול גדול ובביטחון ולעולם לא יתן לי לחוש שום פקפוק באהבה שלנו.
ואז הוא הושיט יד לכיס האחורי של הג'ינס שלו והוציא משקפיים עם עדשות ורודות ואז הרכיב אותן על עייני.
״מה זה?״ ציחקקתי.
״משקפיים עם עדשות ורודות. החיים שלך תמיד יהיו ורודים כל עוד זה תלוי בי, מותק. הפסד או לא הפסד, קושי או מכאוב או לא משנה מה המשקפיים הורודים שלך אצלי״.
הלב המסכן שלי בקושי עמד בזה. הוא באמת היה הדרך שלי לראות את העולם יפה יותר, להיות אמיצה יותר, בטוחה יותר. הוא נתן לי את המשקפיים ואני למדתי להסתכל על עצמי בחמלה ובאהבה. למדתי לבחור חברים שירימו לי את הביטחון. למדתי לא לשפוט ולתת הזדמנות לאנשים. למדתי להוריד מגננות. למדתי לאהוב. כמה שלמדתי לאהוב.
״אני אוהבת אותך, קון״ לחשתי לפני שנשקתי לשפתיו.
האהבה שלנו הדהדה בין קירות הזירה ואני הייתי מאושרת. כל כך מאושרת.