Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 14

פרק 14-
טליה-
לא הייתי זמרת טובה. תמחקו את זה לא הייתי זמרת בכלל. אבל לרגע כשעמדתי על הבמה הקטנה עם האורות הצבעוניים המסנוורים הרגשתי חופשיה. כל הדאגות הכלכליות, הלימודיות, המחשבות הטורדניות, הערך העצמי הנמוך וכל מה שגרם לי להיות קשה עם עצמי התעופף מהחלון לחלוטין ברגעים הללו. כשגדלתי לא היה לנו הרבה כסף ובכל זאת אמא שלי ניסתה למצוא רגעים של נחת ואסקפיזם. היינו נוהגים ללכת לקולנוע כי חברה טובה של אמא עבדה שם והיא הייתה מכניסה אותנו בחינם או מסדרת לנו הנחה או למקום של הקריוקי שבו עבד דוד חוסה. היינו אוכלים פיצה שמנונית ולקינוח בראוניז, שותים בירה שחורה ושרים בגרון ניחר להיטים מוכרים הכל מ-מייקל ג׳קסון לבריטני ספירס, סלין דיון, טיילור סוויפט, כריס בראון, ריאהנה ועוד ועוד.
אלו היו רגעים קטנים של אושר שגנבנו לעצמנו בצל החיים עם אם חד הורית שהייתה צריכה לעבוד קשה מידיי כדי לפרנס אותנו ודייגו אחי שהתמודד עם הקשיים שלו והבעיות הרפואיות שלו. כשהגעתי לקולג׳ וראיתי את השלט הנוצץ בכניסה לפנוויל קריוקי הרגשתי פרפור קטן של אושר בחזי.
בהתחלה ניסיתי לרתום את דידי ואיזבל אבל הן לא היו כל כך בקטע ואז נוצרה באופן טבעי הקבוצה שלנו משעות אחרי הלימודים. כולנו לקחנו את כל הקורסים במסלול קדם רפואה והחבר׳ה היו כל אחד בדרכו מיוחדים. הרגשתי רצויה, בלי ששופטים אותי על איך שאני נראית או מתבטאת או מה שחושבים עליי. עשינו כיף נטו. והייתי זקוקה לזה במירוץ העכברים של החיים.
סיימנו לשיר בקבוצה ועכשיו ג׳וליאן היה על הבמה לבדו ושר בקולו הערב את dream on של אירוסמית׳. כשקונרד התיישב לצידי והניח את ידו על משענת המושב שלי משהו בתחתית בטני התכווץ. הזכרתי לעצמי שוב כמו בכל פעם שהשלתי את עצמי שקונרד מתעניין בי איכשהו שאני הוזה. הוא נחמד אליי כי אני עוזרת לו. זה נימוס בסיסי. ואולי הוא גם ראה בי חברה. לא כמו החברים שלו לקבוצה או החברים שלו מבתי האחווה אבל סוג של.
״אנחנו הבאים בתור״ הוא לחש באוזני.
״אתה עולה לשיר איתי?״ הופתעתי.
״בתנאי שאחר כך אנחנו עפים מפה. אני לוקח אותך לאכול טאקו דגים מעגלת המזון בטיילת ואז נעלה על המגדל ונראה את כולם מלמעלה כמו נמלים״ הוא שלח לעברי חיוך לבן מלא שיינים ישירות שאי אפשר לומר לו לא.
״עשינו עסק״ הנהנתי.
הבנתי את הרצון שלו לחתוך. הבנים לא היו כהרגלם ולא התייחסו אליו יפה במיוחד. הם היו שיפוטיים מה שלא היה רגיל בכלל ושלחו אליו עקיצות ומבטים מלוכלכים.
יכלתי להבין למה הם חשדניים כלפי קונרד. גם אני עדיין לא הצלחתי להשלים במאה אחוז עם הכעס והזעם שעדיין היו בי כלפיו לעומת האיש שישב לצידי והיה בחור מצחיק, חכם, מלא אינטואיציה ואפילו קצת חסר ביטחון.
קיוויתי שאני אוכל להסביר להם את זה אחר כך. ואז ג׳וליאן ירד מהבמה לקול מחיאות הכפיים. קונרד אחז בידי ועלינו לבמה יחד. הוא בחר את השיר. True colors של סינדי לאופר. הבחירה הפתיעה אותי אבל הוא היה אמיץ ושר את חלקו בלי למצמץ. זה הרגיש לרגע אינטימי כשהוא הסתכל רק עליי. אני הסתכלתי על האור הסגלגל המסנוור מאחורי גבו.
מחיאות הכפיים הגיעו במהירות אבל לא נמשכו להרבה זמן.
״אתה שר כמו קרפדה פצועה, ג׳וסט״ רובי צחק מכל הלב.
״אני דווקא חושבת שהיית מעולה״ קייטי טפחה על גבו.
״אני חושב שהשמיעה שלך השתבשה, קייטי״ ג׳וליאן נחר בבוז.
״לא ידעתי שאנחנו באים לכאן כי כולנו זמרי על... גם אני שרה כמו קרפדה פצועה. אבל זה עדיין כיף״ שלחתי לרובי מבט מזהיר.
״כמה שזה היה כיף אנחנו זזים, חברים. היה נעים לפגוש אותך קייטי״ קונרד חייך לקייטי ונעמד.
״ביי חברים״ נפרדתי מכולם בחיבוקים.
היה ברור שהם לא שמחו מהנטישה המוקדמת אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשמח קצת את קונרד אחרי הפצצה שהנחיתו עליו עם האבחנות של לקוי הלמידה שלו.
״הם לא ממש אוהבים אותי, אה?״ הוא גיחך כשהוא הניע את רכבו.
״הם פשוט לא רגילים לבלות עם אנשים כמוך, קון״.
״אנשים כמוני?״
״פופולרים, מלכי הכיתה, ספורטאים... כמוך״ משכתי בכתפי.
״לא נראה לי שזו הסיבה אבל בסדר״ קונרד נאנח ונסע לכיוון הטיילת.
כפי שהבטיח הוא לקח אותי לאכול טאקו דגים ממשאית האוכל שחנתה בכל שעות היממה במקומה הקבוע. לקחנו את האוכל והשתייה ועלינו למגדל הישן שהיה פחות או יותר הסמל של פנוויל. בשנה האחרונה הוא נפתח לקהל ואנשים יכלו לעלות לתצפית שעל הגג ולראות את העיירה במלוא עין.
הגג היה ריק ורוח קלה פרעה את השיער שלנו. התיישבנו על אחד הספסל המיוחדים שהותקנו על הגג. אף אחד מלבדנו לא היה בסביבה. זה היה נחמד.
״פריקית של קריוקי, אה?״ הוא הרים גבה.
״מה אומר? אני אוהבת להפתיע״ ציחקקתי.
״האמת היא שאת לא מפסיקה להפתיע אותי מאז שהתחלנו עם כל הדבר הזה״ הוא הודה ודפק ביס ענק מהטאקו שלו.
״אני יודעת מה חשבת עליי לפניי... שנינו יודעים״ משכתי בכתפיי.
״אני אידיוט. הנה אני פאקינג מודה. אני אידיוט״ הוא נראה רציני מידי כשאמר את המילים הללו.
״אני יודעת״ לקחתי ביס מהטאקו שלי מסתירה את החיוך.
״וואו את ממש יודעת להרים לגבר את האגו״ הוא הניד בראשו.
״שנינו יודעים שאתה לא צריך בוסט לאגו, קון״
״אני לא צריך בוסט לאגו אבל אני צריך לדעת שאת לא חושבת שאני אידיוט גמור״ הוא זרק לפח את העטיפות של שישיית הטאקוס שהוא אכל בזמן שיא.
״אני לא מבלה את זמני עם אידיוטים גמורים״
״אחרי הערב אני לא בטוח שזה נכון״ הוא גיחך.
״תפסיק. הם נחמדים כשמכירים אותם״ הכיתי את זרועו המסיבית.
״אליי הם לא יהיו נחמדים ואין לי בעיה עם זה. אכפת לי ממך, טליה״ הוא הניח את ידו על שלי.
חום גופו היה כמו אש שהתפשטה בגופי במגע. שדה קוצים שהלהבה הקטנה איימה לכלות בקצב מטריד.
בלעתי את רוקי בכבדות. הוא היה יפה. העיינים הכחולות שלו היו בגוון שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע והפה שלו היה אדום ועסיסי כאילו הוא רק חיכה שמישהי תנשק אותו ושלא נדבר על מבנה עצמות הלחיים המושלם. זה היה מטריד להיות בקרבת מישהו כמוהו כשאני הייתי... ובכן אני.
״אתה לא גרוע כמו שחשבתי, אני מודה״ קולי היה קטן אך בוער.
״אני אקח את זה״ הוא ליטף באגודלו את גב כף ידי בתנועות מעגליות ועדינות.
״למה?״
״כי את עושה לי טוב, טל. אני מרגיש כאילו בזמן הקצר שבו בילינו יחד הצלחת להפוך אותי לבן אדם קצת יותר טוב. לגרסה טובה יותר ממה שהייתי אי פעם. זה לא קרה לי עם אף אחת. לפחות לא עם בחורה שפגשתי בקולג׳ עד עכשיו.״
לרגע הוידוי שלו השאיר אותי חסרת מילים. אף אחד לא אמר לי את המילים הללו אף פעם. לא החבר שהיה לי בתיכון ובטח לא בחורים שהקיפו אותי מאז שהגעתי לקולג׳. הרגשתי כאילו הוא מתכוון לכל מילה.
״אתה חייב את התודה לדוקטור רוטרמן... הוא חשב על...״
״אני חייב תודה לך. להתעקשות שלך שאלך לעשות את האבחון, לקשיחות שלך, לזה שלא ויתרת לי... לא הגשת לי שום דבר על מגש של כסף. אני מודה שזה לא היה כיף במיוחד אבל זה היה מה שהייתי זקוק לו. את הרבה יותר ממה שחשבתי שאי פעם תהיי. אני מצטער שהתנהגתי כמו חמור אבל אני מבטיח לך שלמדתי את הלקח״.
פאק... אלוהים מה אני אמורה להגיד על זה? מה אני אמורה לחשוב כשהוא קרוב כל כך? כשהוא מריח כמו כל מה שגברי ומפתה ביקום הזה?.
״אני אזכור את זה כשאני אוספת קקה של כלבים״ אין לי מושג למה דווקא זה יצא לי מהפה אבל זה הדבר היחיד שהצלחתי לפלוט.
הוא צחק. ואז הוא הצמיד את המצח שלו לשלי. כמו במסיבה על המיטה שלו כשהכוכבים מעלינו.
״את תשגעי אותי יום אחד, מותק״ הוא ליטף את תלתלי ועיניו לא משו משלי.
״אני חושבת שאתה זה שמנסה לשגע אותי״ הנשימה שלי התקצרה והלב שלי איים לברוח מתוך גופי.
״אין לי מושג מה את...״ לפני שהוא הספיק לומר עוד מילה הטלפון שלו מצלצל.
אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת ממנו. אני לוגמת אויר יקר בזמן שהוא מוציא את הטלפון מהכיס.
״סקוט המזדיין״ הוא סינן לפני שענה.
שמעתי את השיחה החד צדדית והבנתי שסקוט זקוק לו. באופן בהול.
״סורי אבל האידיוט צריך אותי דחוף. אנחנו צריכים לחזור״ הוא נאנח.
״זה בסדר״ מלמלתי ולא העזתי להביט בו.
שתיקה אפפה אותנו כל הדרך לבניין שלי. זו לא הייתה נסיעה ארוכה במיוחד אבל השתיקה ישבה בנינו כבדה וטעונה.
״את בסדר?״ הוא שאל.
״אני לא יודעת״ עניתי בכנות.
״טוב לדעת״ הוא חייך כשהוא חנה.
״למה?״
״אני מזיז בך משהו, מותק. אני מבטיח לך שעוד נמשיך את השיחה הזו״ הוא נישק את לחיי וגרם לגופי לבעור.
״לילה טוב, קונרד״ ברחתי מהרכב לפני שהוא הספיק לומר משהו.
ליבי הלם בקצב גבוה מידי ותקווה מטורפת עטפה אותי. קונרד... קונרד ג׳וסט... הוא היה... לא זה לא היה אמיתי. הכל היה בראש שלי. או שלא? אולי הוא באמת מחבב אותי? אולי הוא רצה לנשק אותי?. אלוהים... זה פשוט הזוי.
נכנסתי לדירה שלנו חסרת נשימה כאילו רצתי מרתון. וזה הרגיש ככה... כאילו רצתי היישר אל הלא נודע. אל קונרד היפה מידי והפופולרי מידי והלא בליגה שלי.
״היי מלכת הקריוקי״ דידי קראה אליי מהספה שלנו שעליה התכרבלה בשמיכה סגולה וצמרירית.
״ה... היי...״ ניגשתי לסלון ונחתתי על הכורסא לידה.
״הו חזרת״ איזבל הגיעה מכיוון המטבח עם קערה של פופקורן.
הנהנתי ולא העזתי לדבר.
״החלטת מה רואים?״ איזבל התיישבה לצידה של דידי.
״נראה לי שנראה לה לה לנד״ היא השיבה ולקחה את השלט לידה.
היא שמה את הסרט ואחרי חמש דקות לקחה לידה את הטלפון והתחילה לגלול. היחידה שבאמת ראתה משהו שהוקרן על המסך הייתה כנראה איזבל.
״וואי תראו אותם״ דידי התנשפה ודחפה את המסך לפרצופים שלנו.
בתוך רגע כל הספקות שלי התנדפו כלא היו. פניה של איזבל עטו הבעה קפואה והיא הניחה את קערת הפופקורן בצד.
״מה זה?״ איזבל הנידה בראשה.
״העלו את זה בדף של חדשות קולג׳ פנוויל. תראו את הכותרת- שחקני הוקי בסביבתם הטבעית. איזה פאקינג מניאקים. והוא עוד מעז לקחת עלייך בעלות, איז״ דידי נחרה בבוז.
סדרת התמונות שהיא הציגה בפנינו הייתה מה-פי-בי ושם היה אפשר לראות בברור את שחקני הנבחרת רוקדים עם בחורות, יושבים איתן ומתמזמזים איתן. קונרד היה בתמונות האלו. עם מישהי בלונדינית, רזה ויפיפה בשמלה נוצצת וקצרה. וזה קרה בסוף השבוע.
״אף אחד לא יכול לקחת עליי בעלות. במיוחד לא מישהו כמוהו״ איזבל אמרה בביטחון.
״חתיכת מניאק״ דידי זרקה את הטלפון על הספה וחיבקה את איזבל.
״אני הולכת לחדר. לילה טוב.״
עזבתי אותן בלי למצמץ וטרקתי אחריי את הדלת. דמעות מטופשות עלו בעייני. הייתי חתיכת טיפשה. שקונרד ירצה אותי? מי אני? איך בכלל הגעתי למסקנה המטופשת הזו?.
רציתי רק לשקוע במיטה להעלם ולשכוח שאי פעם רציתי שהוא ינשק אותי.