Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 9

פרק 9-
קונרד-
יצאתי מהמרכז ללקויות למידה בשעה מאוחרת. מאוחרת מידי. הראש שלי פעם. העברתי שעות על גבי שעות באיבחון שיקבע עד כמה אני טיפש ובמה בדיוק. קיוויתי שאחרי שהתוצאות יתקבלו לא ימליצו להחזיר אותי לכיתה ו׳ או משהו מטורלל כזה. לא הייתי מוכן נפשית לאוכל בקפטריה של חטיבת הביניים הציבורית. ודיי אהבתי את הקולג׳ מינוס שיעור היסטוריה אמריקנית. היה לי כאב ראש מסיבי אחרי כל הבלבול מוח שעברתי. הנחתי את משקפי השמש שלי על עייני והתחלתי לצעוד חזרה אל עבר הרכב שלי.
״קונרד, היי!״ הופתעתי כשטליה הופיעה מהצד השני של השביל והגיעה עד אליי.
״היי...״
״חשבתי שתצטרך את זה אחרי היום״ היא נופפה בכוס קפה ובשקית חומה עם הלוגו של פנוויל קפה עליה.
״לא טעית״ הנהנתי ולקחתי ממנה את הקפה והשקית שבתוכה נחו 2 קרואסונים במילוי שוקולד ופקאנים.
״איך היה?״ היא שאלה בסקרנות גלויה.
״מתיש״ עניתי בקצרה ולקחתי לגימה ענקית של הקפה.
פאק. הקפה בהחלט שינה לי את הכימיה במוח לטובה. זה היה נס. נס מבית היוצר של טליה דיאז.
״זה יהיה שווה את זה״ היא אמרה בביטחון.
הלוואי שאני הייתי בטוח כמוה. עדיין היה לי לעבור את המבחן של פרופסור אר. להגיד שהרגשתי מוכן יהיה שקר גדול. שקר גדול מאוד.
״את זה כנראה לא נדע אחרי שאני אכשל במבחן של רוטרמן״ נאנחתי.
״אתה לא תכשל במבחן, קון״ ידה נחה על זרועי. והיא קראה לי קון. אין לי מושג למה אבל זה הרגיש כמו ניצחון קטן.
״את לא יכולה לדעת את זה״ משכתי בכתפיי.
״אני דווקא כן״ היא חייכה חיוך גדול ולבן.
היה לה חיוך יפה. חבל שלא זכיתי בחיוכים רבים יותר ממנה. לא שהחיוכים שלה הגיעו לי אבל זה בכל זאת היה נחמד לראות אותה כך.
״איך?״
״דיברתי עם פרופסור אר. הוא נתן לך הארכה עד שהאיבחון יחזור ותקבל את ההקלות. טוב לפחות אם זה יקרה לפני בחינות אמצע הסמסטר״ מצמצתי בחוזקה. שוב. ושוב.
הלם שטף את גופי. לא האמנתי למילים שיצאו מפיה.
״את דיברת עם פרופסור רוטרמן? בשבילי?״ אפשר היה לשמוע את חוסר האמון בקולי למרחקים.
טליה חייכה. שוב החיוך המתוק והכנה הזה.
״כבר אמרתי לך שכן״.
״תודה...״ אמרתי את המילה היחידה שהצלחתי ליצור כרגע.
״אין סיכוי שאתה נכשל. מה יגידו על המורה שלך אם תכשל?״ היא טפחה על זרועי.
״מי שיגיד עלייך משהו רע יחטוף אגרוף לפרצוף, אל תדאגי״.
״זה אומר שאתה צריך להחטיף לעצמך אחרי מה שאמרת עליי בסמסטר שעבר״ היא ניסתה לשמור על טון קליל אבל קלטתי את הפגיעה שמסתתרת מתחת למילים.
״תאמיני לי שאני מחטיף לעצמי במקום הרבה יותר כואב מהפנים על מה שעשיתי״ נאנחתי.
״טוב לדעת״.
המשכנו לצעוד לעבר מגרש החנייה יחד. יכלתי להרגיש שמסתכלים עלינו אבל לא היה לי אכפת. הייתי רגיל למבטים ולא משנה הסיבה.
״טליה!!״ לעברנו כמעט רץ בחור בג׳קט אדום ושיער צבוע לאותו הצבע בדיוק.
״היי רוב, מה קורה?״ טליה שלחה לעברו חיוך חם.
״עכשיו כשראיתי אותך סופר דופר!״
סופר דופר? ברצינות??.
ואז הוא הדביק לה חיבוק. חיבוק דוב חונק. ואז ראיתי את זה... הוא הריח לה את השיער. לא שאיפה קטנה ובלתי מזיקה אלא הצמיד את פניו לשיערה ונשם אותו פנימה כמו פאקינג סוטה.
״וואו רוב... ממש התגעגעת אליי... כאילו לא נפגשנו אתמול״ היא פגשה אותו אתמול? איפה? ולמה?.
״אני יודע אבל עדיין התגעגעתי... הביצוע שלך ל shake it off של טיילור סוויפט היה מדהים!״ ביצוע? הוא שמע אותה שרה. היא בכלל אהבה לשיר?.
״תמיד כיף בקריוקי פנוויל״ היא הנהנה.
הם בילו יחד בבר הקריוקי ההזוי ההוא? אני בטוח שהוא ניצל את ההזדמנות כדי לשאוף לה את השיער כמו קריפ מוחלט.
״תמיד כיף כשאנחנו ביחד, טל טל״ זה נחשב שהוא אמר משהו רע עליה? כי כרגע מתחשק לי להכניס לו אגרוף לתוך הפרצוף המטופש שלו.
״כן... אתה הולך לסיפריה?״
״כן יש לי קבוצת לימוד לקורס מבוא לשווקים גלובליים״ הוא אישר.
״בהצלחה. אני אראה אותך מחר במעבדה״ טליה הייתה יותר מידי אדיבה למוזר הזה.
״תודה. אני אשלח לך סרטון מגניב שהראו לנו בקורס אנתרופולוגיה של העת החדשה. נתראה מחר.״
הוא חיבק אותה שוב. הפעם הוא לא רק הסניף את שערה כמו מכור הוא גם ליטף את גבה. נמוך. נמוך מידי. כשהוא הסתלק נשמתי לרווחה.
״אז... רוב...״
״מה איתו?״ טליה שאלה בזמן שהגענו למגרש החנייה.
״אתם ביחד?״ אין לי מושג למה שאלתי את זה אבל הרגשתי שאני מכורח לדעת.
״אני ורוב? לא. למה אתה חושב ככה?״ היא נראתה נבוכה משהו.
״הוא מסניף לך את השיער ומחבק אותך כאילו זו תהיה הפעם האחרונה שבה הוא מחבק מישהו לפני שסוף העולם מגיע״ משכתי בכתפיי.
״זה רוב הוא קצת מוזר אבל מתרגלים. הוא לא מזיק בשום צורה״.
הו אז למה זה מרגיש כאילו הוא מזיק לי? מאוד מזיק?. וזה אחרי אינטראקציה של פחות מ-2 דקות.
״כן..  לא מזיק...״ מלמלתי.
״אני צריכה לזוז. נתראה מחר בסיפריה. אל תשכח לקרוא את המייל ששלחתי לך. ביי, קון״ היא נופפה ואז מיהרה לכיוון בניין שרווד שהיה מול מגרש החניה.
אני בהיתי בה עד שנעלמה בתוך המבנה ואז סיימתי את הקפה והמאפים תוך דקה לפני שנכנסתי לרכב שלי. בנסיעה הביתה נסיתי להסיר מעצמי את התחושה המשונה שהשתלטה עליי כשראיתי את האידיוט הזה נוגע בה ככה. כשהיא ציחקקה במבוכה ואמרה שהוא קצת מוזר היה בא לי לרדוף אחריו ולהבהיר לו שירחיק ממנה את המוזרות שלו. אבל ידעתי שאין לי שום זכות להתערב.
כשהגעתי הביתה יכלתי לשמוע את הרעש שעשו כל החבר׳ה. טלוויזיה בווליום מחריש אוזניים, צחוקים, צעקות וריח של אוכל. אם חוש הריח שלי לאוכל צדק מדובר בפיצה. יכלתי עכשיו לאכול איזה מגש.
״והנה הקפטן שלנו הגיע!!״ מאט מחא כף בהתלהבות ברגע שהופעתי בסלון.
״קונרד!!״ כמה שפנפנות הוקי שכנראה הבנים הביאו צווחו בהתלהבות כאילו הייתי הביטלס בשיא ההיסטריה.
״היי״ חייכתי וקיבלתי חיבוקים ונשיקות על הלחי. שפנפנות ההוקי היו הנשים המועדפות על חבריי בקמפוס- הן היו קלות להשגה ומוכנות להצטרף בכל שעה לכל פעילות. אבל היום לא התחשק לי לבלות בחברתן. אפילו לא בשביל רגע של כיף במיטה שלי.
״איפה היית, אחי?״ גריפין התעניין בזמן שפתח בירה.
״היו לי כמה דברים לעשות״ עניתי באופן שהוא לא יחשיד אף אחד.
לא סיפרתי להם. הם היו חברים שלי אבל עדיין לא הרגשתי בנוח עם האיבחון הזה. ידעתי שהם ימצאו את זה קורע מצחוק ובדיחות על חשבון המוח הקטן שלי ירוצו במשך שבועות בכל פעם שנהיה יחד. שזה המון כי אנחנו גרים באותו בית.
״אתה עייף? רוצה מסז׳? אולי נלך לנוח בחדר שלך?״ אחת מהן עפעפה בריסיה המזויפים לעברי.
״לא תודה״ סירבתי למורת רוחה הברורה.
״בירה?״ שפנפנה אחרת הציעה.
לקחתי מידה את הפחית הפתוחה ולגמרי לגימה קטנה.
״אני הולך לחדר ללמוד״ הודעתי ולקחתי את המגש החצי ריק שנותר על השולחן.
״ללמוד? כשאנחנו כאן?״ גברת ריסים מזויפות שאלה ושרבבה את שפתיה.
״מצטער זה למשהו קריטי״.
ושמה זה נגמר. טרקתי אחרי את דלת החדר והרעש נבלע מאחוריה. הייתי עייף וכאב לי הראש ולא הייתי במוד לספר שוב ושוב על ההישגים שלי על הקרח. זה הדליק את הבנות והן בתמורה ניפחו לנו את האגו למימדי ענק במחמאות והתעניינות מזויפת. לא הייתי אותו ילד טיפש ומסנוור שהגיע לפנוויל בשנה א׳ והיה בטוח שכל הבנות האלה באמת רוצות או מתעניינות בו. כל מה שהן רצו זה להיות עם שחקן הוקי. לא משנה אם זה הייתי אני או מאט או סקוט. כולנו היינו אותו דבר בעיינים שלהן.
לקחתי את הלפטופ שלי ועמדתי לבדוק את המייל של טליה בזמן שאני אוכל את שאריות הפיצה אבל אז הטלפון שלי צפצף.

טליה:׳בדיוק הולכת לקחת את הכלבים להליכה. חשבתי עלייך.׳

חשבתי עלייך. הבטן שלי התהפכה. זה היה פאקינג מוזר.

אני:׳בטח חשבת על עוד דרך יצירתית להרוג אותי ☠️׳
טליה:׳על זה אני לא צריכה לחשוב יותר מידי. זה כבר מומחיות 😂׳
אני:׳אז על מה חשבת?׳
טליה:׳כשדידי למדה בשנה שעברה למבחנים היא מצאה אפליקציה שאפשר להכניס אליה טקסט והיא מקריאה לך אותו׳
טליה:׳אני חושבת שזה יעזור לך עם הלמידה׳
טליה:׳לא תצטרך לקרוא בעצמך וככה תוכל למקסם את כמות החומר לזמן שיש לך׳
טליה:׳זה יהיה מעולה בשבילך לדעתי׳

היא חשבה עליי. היא חשבה איך לעזור לי עוד. אחרי כל החרא שקרה לה בגללי למרות שלא היה לי מושג שאלו יהיו ההשלכות של מעשי היא עדיין רוצה לעזור לי כמיטב יכולתה. אין מצב שהיא כל כך טובה אליי. זה לא יכול להיות.

אני:׳כן זה יהיה מעולה׳
טליה:׳אני שולחת לך קישור׳
טליה:*קישור*
אני:׳תודה׳
טליה:׳הכל בשביל המוניטין שלי׳
אני:׳ברור וההצעה שלי עדיין בתוקף׳
אני:׳אני מוכן להרביץ לכל אידיוט שיגיד עלייך משהו רע׳
טליה:׳אני לא בעד אלימות אבל תודה שאתה מוכן להגן על כבודי מר ג׳וסט׳
אני:׳תמיד׳
טליה:׳שיהיה ערב למידה מוצלח׳
אני:׳אני בטוח שהוא יהיה׳
טליה:׳👏🏻׳

זרקתי את הטלפון לצד ולקחתי נשימה עמוקה. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. טליה הייתה כל כך... אכפתית. לאף אחד לא היה אכפת ממני ככה כבר שנים. ממני ולא מההוקי או מכמה שעות אני יכול לעבוד או מהציונים שלי ואיך אני עומד בדרישות ובציפיות. היה אכפת לה ממני. שאני אצליח. היא לא הודתה בזה אבל אני ידעתי. וגם ידעתי שאני חייב לעשות משהו למענה. משהו גדול. ואז הרעיון הבזיק במוחי. מבצע מלגה מדהימה לטליה יוצא לדרך ועד שאני לא אשיג את מטרתו אני לא אפסיק. עד שאני לא אראה אותה מחייכת אליי בלי שום שמץ של טינה.