Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 11

פרק 11-
טליה-
החדר של קונרד היה ללא ספק הסוויטה של הבית הזה. הוא היה רחב ידיים ומאובזר. קונרד סגר אחרינו את הדלת והרעש של המסיבה טבע וגווע מאחוריה. תודה לאל. רק כשהייתי בשקט הבנתי כמה הראש שלי כואב. המסיבה הייתה לא רעה אבל גם לא ממש טובה.
״זה החדר שלך״ ציינתי עובדה ידועה.
״כמה הוא מגעיל בעייניך מאחת עד עשר? את יכולה להיות כנה. אני לא נפגע מחברים״ הוא חייך חיוך שובב.
חברים. אני וקונרד ג׳וסט היינו חברים בעיניו? בעייני לא היינו חברים בשום צורה. הוא היה הבחור שהרס לי את החיים ואני הייתי הבחורה שבלית ברירה נאלצה לעזור לו לעבור קורס כדי שיוכל להמשיך להחליק על הקרח ולנגח ראשים כי הייתי זקוקה לכסף. כן בילינו הרבה זמן יחד לאחרונה בסיפריה ומחוצה לה. אבל הכל בסופו של דבר היה קשור ללימודים. לא?. מה גרם לו לחשוב שאנחנו חברים? או שאולי באמת היינו חברים איכשהו? הייתי מבולבלת.
״הוא לא מגעיל בכלל״ מלמלתי.
החדר היה דיי מסודר יחסית לגבר. הוא היה צבוע באפור יונה בהיר, הרהיטים ההכרחיים היו בו כמו מיטה, ארון, שולחן ללימודים, מדפים לספרים ושידה לצד המיטה. על הקירות היה תלוי פוסטר חתום וממוסגר של שחקן הוקי כלשהו וחולצת ההוקי של מישהו בשם שיין קופר. מעל המיטה היה שלט ניאון כחול שהכריז-׳once a winner always a winner' ובפינת החדר שכב פוף כחול ולצידו היה מיני מקרר. הטלוויזיה עם המסך השטוח הייתה תלויה על הקיר בזווית מושלמת מול מיטת הקינג סייז עם המצעים האפורים שלו. בחדר היה ריח נעים של בושם גברי ומשהו לימוני ונקי. הוא לא היה מסריח מזיעה או מבולגן כמו שצפיתי.
״מה את שותה, מותק?״ הוא פתח את דלת המיני מקרר שלו.
״מים״ התיישבתי על המיטה שלו עם המזרון הרך להפליא.
״בבקשה המורה האהובה עליי״ הוא הגיש לי את בקבוק המים ונשכב לצידי על המיטה כשבידו פחית בירה.
״תפסיק להתחנף אליי... זה לא יעזור לך בשום דרך, קון״ גם אני נשכבתי לאחור ונדהמתי מכמה המזרון טוב.
״אני מנסה את מזלי, מותק״ הוא חייך אליי ומשהו בחיוך הזה גרם לבטני להתהפך.
״המזרון הזה שמיימי״ נאנקתי ועצמתי עיינים.
״מזרון אורטופדי בהזמנה אישית. מתנה מטוד קופר.״
״המממ״ נמרחתי על המיטה. ההרגשה הייתה טובה מידי אחרי שנים של שינה על מזרון יד שניה עם כמה קפיצים בולטים.
״אם ידעתי שאת תאהבי את המיטה שלי ככה הייתי מזמין אותך אליה לפני הרבה זמן״ הרמיזה במילים שלו אולי הייתה רק בראש שלי. לא... היא בטוח הייתה בראש שלי. קונרד ג׳וסט לא מתחיל עם בנות כמוני.
״לפני הרבה זמן אפילו לא ידעת איך קוראים לי, ג׳וסט״ חייכתי חיוך ניצחון לעברו.
״כי אני פאקינג אידיוט״ הוא גיחך.
״על זה אני לא מערערת״ משכתי בכתפיי.
״הו אני בטוח״ הוא צחק את הצחוק שלו שגרם לי לרצות לצחוק גם.
אבל במקום לצחוק קטפתי את התמונה הממוסגרת שנחה על השידה שלצד מיטתו. בתמונה היו שני ילדים קטנים ומחויכים. אחד היה בסרבל כחול והשני בסרבל אדום. מאחוריהם עמדו מחויכים זוג צעיר מאוד למראה שהיו מחובקים כשברקע היו כמה מגלשות וזוג נדנדות.
״אתם משפחה יפה״ מלמלתי וליטפתי את פניו של קונרד הקטן.
זה היה ברור שהוא בסרבל האדום מחייך את החיוך הכי גדול שלו ומחזיק ביד צעצוע של שחקן הוקי מיניאטורי.
״היינו משפחה יפה״ קונרד נאנח.
״מה זאת אומרת?״
״את בטוחה שבא לך לשמוע על החרא הזה במקום לחגוג במסיבה?״
״אני בטוחה״ הנהנתי משוכנעת מאי פעם.
״בסדר.... אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים קצת אחרי שהתמונה הזו צולמה... אבא שלי מת משחמת הכבד יום אחרי שמלאו לי 11. אני ואחי הגדול, ג׳יימס נשארנו עם סבא שלי, צ׳ארלי״.
פאק. לזה לא צפיתי. לא צפיתי בכלל. לא היה לי שמץ של מושג. הייתי בטוחה שהחיים של קונרד היו קשתות בענן ושמש בהירה בשמיים 24/7. אבל לא ידעתי שום דבר על שום דבר. ובטח שלא על החרא שעבר עליו.
״לא היה לי מושג״ מלמלתי וליטפתי באצבעי את הילד הקטן שלא ידע אז מה שהוא יודע היום.
״זה לא משהו שאני מפרסם במיוחד״ הוא נשמע דיי אדיש לעומת הסערה שאני חוויתי.
אני הנחתי בחזרה את העבר שלו על השידה ליד המיטה.
״אבא שלי עזב אותנו קצת אחרי שאחי נולד. אתה יודע... כשהוא גילה שאחי הולך להיות ילד עם צרכים רפואיים מיוחדים הוא ממש אמר לאמא שלי שהוא לא יכול לקחת אחריות על זה. הוא נעלם. הייתי בקושי בת ארבע. אני לא זוכרת הרבה. מה שאני כן זוכרת זה... שהיינו לבד. אמא שלי עבדה בכמה עבודות ו... הייתה כל כך עייפה ועצובה. ואני רק רציתי לעשות משהו בשבילה ובשביל אחי. הסיבה היחידה שאני כאן ולא בספרינגפילד איפה שגדלתי עוזרת לאמא שלי היא כי אני רוצה להיות רופאה. כשאני אהיה רופאה אני אעזור לאחי ולאמא שלי. כמו שצריך. ואני אעשה מעצמי משהו, קון. אני אהיה כל מה שהיא לא יכלה להיות...״ הדמעות חנקו את גרוני.
זה לא היה פשוט להיזכר בכל החרא שעבר עלינו. בעלי דירות רעים שסילקו אותנו לרחוב לא פעם ולא פעמיים, ארוחות בבתי תמחוי, אמא עובדת כל היום וכל הלילה כדי שנוכל להמשיך לחיות, הבכי בלילות, דייגו אחי המסכן שסובל ואין לנו שום פתרון בשבילו כי אין לנו ביטוח בריאות כמו שצריך.
״את חזקה, מותק.... יותר חזקה ממה שאת מבינה בכלל... וכל מי שוויתר עלייך או על מישהו שאת אוהבת הוא אידיוט״ הוא ליטף את פניי בעדינות ומבטו היה כנה ועז.
רציתי לחבק אותו ולהתנחם בחיבוק הדוב שלו. הוא בטוח יגרום לי להרגיש טוב יותר בין זרעותיי המסיביות.
״תודה, קון״ במקום לחבק אותו פשוט דיברתי.
״אני יודע מה ישנה לנו את מצב הרוח״ הוא חייך וקפץ מהמיטה.
הוא הוריד משהו מאחד המדפים ואז כיבה את האור לפני שחזר למיטה.
״מה אתה עושה, קונרד?״
״לוקח אותך לכוכבים, טליה״ הוא הכריז.
ואז התקרה נדלקה. מערכת שלמה של כוכבים הופיעה על התקרה והחדר הוצף באור מעומעם. זה היה יפיפה. מהמם למעשה. כאילו שכבנו באמצע שום מקום והשמיים היו כה בהירים שיכלנו לראות ב-ברור את כל מה שהיקום שלנו ניסה להסתיר.
״זה כל כך יפה...״ העיינים שלי היו מהפנטות למחזה.
״כשהייתי ילד לפעמים הייתי צריך לברוח למקום אחר. להעמיד פנים שאני בגלקסיה רחוקה. הייתי מכבה את האור, סוגר את הדלת ובוהה בכוכבים במשך שעות. מדמיין מה היה יכול להיות. ואז ההוקי הגיע וכבר לא הייתי צריך לדמיין כי כשאני משחק, כשאני על הקרח אני בעולם שלי. עולם שבו אני תמיד מנצח, עולם שאין בו כאב או עצב או אפילו חרטה. רק אושר וכוח״ הוא שכב לצידי ובהה גם הוא בכוכבים בזמן שדיבר.
אבל אני כבר לא הבטתי בכוכבים. אני הבטתי בו. צדודית פניו הייתה מושלמת כמו תמיד. הוא היה פשוט יפה. לא יכלתי לשקר לעצמי בעניין הזה. הוא היה נראה טוב. אולי טוב מידי.
אצבעותיי גלשו אל אצבעותיו ופתאום אחזתי בידו. לחצתי אותה ברכות.
״מאיזה יקום הגעת, קונרד ג׳וסט?״ שאלתי בקול חנוק.
קונרד הסב את מבטו אליי ועכשיו שנינו הסתכלנו זה על זו. היינו קרובים. יכלתי להריח את ריחו הרענן והגברי והרגשתי את חום גופו. זה היה מהמם. כמעט מידי.
״מהיקום של הדושים שפוגעים בבנות מדהימות כמוך, טליה. אני לא יודע אם אי פעם ביקשתי סליחה ממך אבל אני מתנצל. סליחה. זה לא הגיע לך״ הוא ליטף ברכות את תלתלי ועיניו לא משו מעייני.
הלב שלי פעם בעוצמה. כל הכימיה בגוף שלי השתנתה לפתע. חום גופי עלה בבת אחת והנשימה שלי התקצרה. הוא שינה את כל כולי בבת אחת. בנשימה אחת. בעצם קיומו לצידי.
״כבר אמרתי שאני סולחת לך״ לחשתי.
״אבל אני לא סלחתי לעצמי״ הוא הצמיד את מצחו למצחי.
לכמה רגעים היקום כולו עצר מלכת. אני לא העזתי לנשום. לא העזתי לחשוב. לא העזתי לחלום. פשוט הייתי שם.
״קונרד!!! אתה כאן?!?! חותכים את העוגה!!!״ הדפיקות הרמות על דלתו קטעו בבת אחת את כל מה שהיה שם לכמה רגעים.
״סקוט המזדיין״ הוא נהם אבל אני כבר הייתי על רגליי.
״בוא נלך לאכול עוגה״ הדבקתי לשפתיי חיוך שאין לי מושג מאיפה הוצאתי.
״אני בא!״ קונרד קרא ואולי דמיינתי את התסכול בקולו כשכיבה את נורת הלילה והכריז אותה למקום.
״קדימה!״ הבחור מאחורי הדלת קרא בחוסר סבלנות ואז כנראה התרחק מהדלת.
״סליחה על זה... סקוט מחרב מסיבות. זה כבר הרגל״ קונרד העביר יד בשערו.
״זה בסדר. בוא נזוז״ נסיתי להשמע קז׳ואלית אבל לא היה לי מושג אם הצלחתי.
אבל יצאנו מהחדר הזה. והצלחתי לנשום לרווחה. הייתי טיפשה אם חשבתי לרגע שיכל לקרות משהו בחדר הזה. קונרד ראה בי חברה. זה כל מה שהייתי בשבילו וזה כל מה שאהיה. הוא ימצא לו חברה שנראית כמו דוגמנית של ויקטוריה סיקרט ואני אמשיך בדרכי למטרות שלי. אולי בכלל נשכח שהכרנו זה את זו. זה מה שגברים כמוהו עושים עם בחורות כמוני. הם שוכחים. אנחנו נקודה לא משמעותית בחיים שלהם. וזהו זה.
חוץ מזה אני וקונרד באמת חיים בגלקסיות שונות. אין לנו שום דבר במשותף. הכל יגמר אחרי המבחן. הכל. והחיים יחזרו לנורמל. לגבולות הגלקסיה המוכרת שלנו. זה בדיוק מה שיקרה.