Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 7

פרק 7-
קונרד-
מאט:׳שאלת אותה כבר??׳

לא. לא שאלתי אותה. וגם לא הצלחתי להתרכז במה שטליה אמרה. לא עניתי כמו שצריך על השאלה. והיא פירטה לי בדיוק למה. אבל כל המילים שלה הפכו לבליל של צלילים וקולות במהירות מסחררת ואני לא קבעתי. הראש שלי לא היה כאן. למעט האמת הוא לא היה לצידי גם כשעניתי על המבחן בחדר שלי. לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה בסמסטר שעבר ושזו הסיבה לתיעוב שלה כלפיי. גם אני הייתי סטודנט על מלגה. מלגה של ספורטאים כיסתה את כל מה שהייתי זקוק לו בלי שהייתי צריך להשקיע אפילו עוד פני נוסף. שכר לימוד, הוצאות מחייה, הוצאות דיור ואפילו בונוס לצרכים אישיים. הכל באדיבות מלגת ההוקי שלי. המלגה הזו הגיעה לי ללא ספק. הייתי שחקן הוקי מצטיין אבל גם הכרתי בחשיבות של המלגה הזו. גדלתי בדרום בוסטון בלי הרבה כסף ובלי הרבה אפשרויות. ואני מנעתי ממנה לקבל את האפשרות ללמוד בלי לעבוד ב-3 פאקינג עבודות. זה היה רע. הרגשתי פאקינג רע. והכל בשביל דוגמנית של ויקטוריה סיקרט ששכבה כמו כוכב ים תחתי בזמן שזיינתי אותה ואז אמרה לי תודה ולהתראות ושלחה אותי חזרה לפנוויל. זה היה שווה את זה? לא היה לי מושג.
״קונרד!״ היא חבטה על השולחן וגרמה לי להביט עליה.
מצמצתי. ואז בחנתי אותה. לא שמתי לב כמה משורטטות היו השפתיים שלה או שהיו לה נמשים על האף או שהיו לה עיינים שהביעו הרבה יותר מכל המילים שיכלנו לומר. הייתי כמו מאט אתמול בפנוויל בורגר ותהיתי איך מעולם לא הבחנתי בה לפניי. היא הייתה חכמה בטירוף ולא היה לה אכפת מכלום חוץ מלגרום לי להצליח במבחן הזה. למרות מה שעשיתי לה.
״אה?״
״אתה לא מרוכז. העוגיות עשו לך היי סוכר או משהו?״ היא הצביעה על חבילת העוגיות שנחה על השולחן.
״זה לא זה״ הנדתי בראשי.
״אז? תגיד לי מה העניין כדי שנוכל להמשיך״ היא נשענה לאחור בכיסאה.
״הייתי אתמול בפנוויל בורגר. דיברתי עם איזבל, השותפה שלך. היא סיפרה לי... למה את לא יכולה לסבול אותי״ הרגשתי כאילו אבן נגולה מליבי כשסיפרתי לה.
״אוף איתה״ טליה נאנקה בתסכול.
״אל תכעסי עליה.. היא אמרה לי את זה רק כדי להדגיש כמה אני חרא וכמה את החברה הכי מדהימה שלה״.
טליה התכווצה בכיסא ואני הרגשתי רע יותר. היה ברור שהיא לא רצתה שאני אדע מה קרה אז.
״זה לא קשור לזה... אני יודעת שאיזבל עשתה את זה כי היא לטובתי. אבל לא רציתי שהיא תתערב. זה לא קשור אליה.״
״אבל זה קשור אליי״ הזכרתי לה.
״לא זה לא! לא היה לך אכפת אז ובטח שלא אכפת לך עכשיו!״ ההתפרצות שלה הייתה בלתי צפויה ואנשים משולחנות סמוכים הביטו לעברנו במבטים מסוקרנים.
זין עליהם. הייתי חייב לפתור את זה ולא היה אכפת לי מהנטיות החטטניות שלהם.
״לא הייתי שואל אם לא היה לי אכפת, מותק״ אחזתי בידה שרעדה בעצבים ובבת אחת הרגשתי את כל כולה ממוקדת בי.
״אל תקרא לי מותק ואל תיגע בי״ היא ניסתה למשוך את ידה משלי אבל אני עטפתי את ידה בכף ידי ולא נתתי לה.
״כן אכפת לי, טליה. אם לא היה אכפת לי לא הייתי טורח לחטט בזה. אני מודע לזה שלא יצאתי הכי טוב בסטיאוציה. ועכשיו אני רוצה לשמוע ממך את האמת. ואת תספרי לי הכל.״
הבטתי בפניה ולא העזתי לשבור קשר עין. רציתי שהיא תוכל לראות כמה אני כנה איתה עכשיו. זה אולי לא יפוגג את הכעס אבל זה יכול לסדוק את החומות שהקימה מולי.
״לא רציתי לדבר איתך על זה כי אני לא צריכה את הטובות שלך. או את הרחמים שלך. נסיתי להסביר לך ולא רצית לשמוע אותי ועכשיו אני משלמת ביוקר על חוסר האכפתיות שלך. זה הכל. אין לך כבר דרך לתקן את מה שהיה. וזה גם לא משנה יותר״ המילים הכואבות ננעצו בי כמו סכינים.
אז לא הכרתי את טליה. אפילו לא טרחתי לדעת את שמה וזו הייתה טעות. לא ידעתי את הנסיבות ואת הסטיאוציה ולא יכלתי לצפות את מה שיקרה אחר כך.
׳תירוצים, ג׳וסט. אם היית טורח להקשיב לה אולי היית יודע׳ קול קטן ומאשים בירכתי מוחי מהדהד.
״אני באמת מצטער״ ליטפתי באגודלי את גב כף ידה.
״אוקיי. עכשיו אפשר לחזור לחומר? יש לך מבחן ביום רביעי״ היא שוב ניסתה למשוך את ידה אבל אני הייתי נחוש בדעתי להמשיך לגעת בה. היה נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לתת לי את כל תשומת ליבה.
״לא. אי אפשר.״
״קונרד....״ היא נאנחה.
״מה אני יכול לעשות כדי שתסלחי לי?״
״להמציא מכונת זמן. יש לך את היכולת הזו?״ היא הרימה גבה.
״שנינו יודעים שלא אבל בטוח יש משהו שאני יכול לעשות? תתפלאי כמה השפעה יש לי בקמפוס. רק תחשבי על משהו ואני אגשים אותו.״
ידעתי שאני נכנס לטריטוריה מסוכנת אבל לא היה לי אכפת. אפילו אם הבקשה שלה תכלול משהו משפיל עבורי אני אתגבר על זה. אחרי הכל אני עדיין קפטן נבחרת ההוקי.
״אוקיי... יש משהו אחד שאתה יכול לעשות אם אתה מעוניין בסליחתי״ היא חייכה חיוך קטן.
אוקיי. אני מוכן לזה או לפחות אני חושב שאני מוכן.
״נלך למכון ללקויות למידה ונקבע לך תור לאיבחון. אתה תעשה את האיבחון הזה ולא תתבייש בתוצאות שלו אלא תיעזר בהן להצליח ולקבל את ההקלות שמגיעות לך״ הטון שלה הבהיר לי שזה לא משא ומתן.
היא החליטה וזה הדבר היחיד שאוכל לעשות למענה. הרגשתי את לחיי מתלהטות כמו בכל פעם שהנושא הארור הזה עלה. כשהייתי בבית הספר המורים שלי פשוט קראו לי מעוכב למידה. הם ניסו לדבר עם סבא כמה פעמים אבל הוא היה עסוק במוסך ולוודא שג׳יימס לא מסתובב בחברה רעה. נסיתי לא לדרוך על היבלות שלו ולא הבאתי לו את המכתבים מבית הספר. לא שהיה לו כל כך אכפת מהתעודה שלי או מהציונים. הוא חיכה שבית הספר יגמר ואוכל לעזור לו במוסך במשרה מלאה. כל התוכניות נדפקו כשאני הלכתי לקולג׳ וכשג׳יימס התגייס לצבא. עכשיו הדבר היחיד שבניתי עליו היה לשחק הוקי באופן מקצועי. ובדרך להשיג גם תואר לא היה רע.
לא רציתי לעשות את האבחון אבל רציתי שהיא תסלח לי. אז החלטתי ללכת על זה. אולי זה יתן לי חותמת של טיפש אבל מעולם לא טענתי שאני חכם.
״בסדר״.
״מה?״ היה ניכר שהיא לא חשבה שאני אעשה את זה אבל לצערה אני יותר נחוש ממה שהיא יודעת.
״שמעת אותי. אני אעשה את זה״ אמרתי בביטחון.
ברגע שלקחתי החלטה הלכתי איתה עד הסוף. לא מצמצתי ולא התחרטתי. אני הולך לעשות את זה.
״אוקיי. אם ככה בוא נלך לשם ונקבע לך תור״.
״בסדר אבל קודם את חייבת לומר שאת סולחת לי״ הייתי צריך לשמוע את זה.
היא הביטה עליי ואז על ידינו. עדיין אחזתי בידה וכמעט התרגלתי לתחושה הזו של היד שלה בידי. זה לא הרגיש רע.
״אני סולחת לך״ היא אמרה בשקט.
״תודה. אני הייתי פאקינג שמוק אבל הכל יסתדר, אני מבטיח״ ליטפתי שוב את ידה באגודלי.
קלטתי שזה משפיע עליה ומשום מה האגו שלי ריקד מהמחשבה שהמגע שלי עושה לה משהו. לא הייתי מורגל ביחס נייטרלי מבנות המין השני. נשים נפלו לרגליי והיחס הקר והבלתי מעורב ממנה צרב לי. עד עכשיו.
״בוא נזוז״ היא משכה את ידה והפעם נתתי לה.
אספנו את הדברים שלו וניגשנו אל המרכז ללקויות למידה שהיה בצד השני של הקמפוס. הלכנו לאט זה לצד זו. בדרך בנות בחנו אותי כמו תמיד ואפילו ניגשו לומר שלום. גם כמה חברים.
״אתה דואג לפעמים?״ היא תהתה בזמן שעלינו על השביל שהוביל לדלת של המרכז.
״דואג ממה?״
״שהם מנשקים לך את התחת רק בגלל שאתה יודע להחליק בלי ליפול על התחת ולהכניס דיסקית לשער תוך כדי שאתה נותן מכות לאנשים?״
אלוהים... הבחורה הזו באמת שונאת אותי וגם צינית ומצחיקה בטירוף.
״פאק בחיים לא שמעתי מישהו שמתאר הוקי ככה״ הצחוק התגלגל משפתיי.
״אתה כזה אידיוט״ היא גלגלה עיינים.
״אולי אבל אני יודע טוב מאוד מי מנשק לי את התחת ולמה. ואני יודע עוד כמה דברים שאני בטוח שלך אין מושג בהם״ שלחתי לעברה חיוך פלרטטני ונגעתי בלחייה בעדינות.
מיד גופה הגיב ושוב האגו החבוט שלי התחיל לפצוח בריקוד סוער.
״תחסוך ממני את השטויות האלה, ג׳וסט. שנינו יודעים שאתה לא מפלרטט עם בחורות כמוני״ היא נחרה בבוז ונכנסה פנימה.
אני קפאתי במקומי מול הדלת. לא היה לי מושג למה אבל המילים שלה הכאיבו לי.
בחורות כמוני. אתה לא מפלרטט עם בחורות כמוני. איזה מין בחורות? בחורות שמשקיעות את זמנן בלעזור למישהו שהרס להן את החיים? בחורות שאומרות לי את האמת בפרצוף? בחורות עקשניות, עם עקרונות, עם פה גדול וציני, עם חברות שמוכנות להילחם בשבילן?.
״אתה בא?״ היא פתחה בשבילי את הדלת ואני נכנסתי פנימה.
הייתי צריך לנצל את ההזדמנות ולעשות הכל כמו שצריך. זה הגיע לה.