Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 16

פרק 16-
קונרד-
עליתי על הקרח. זה מה שידעתי לעשות כשהמצב הסתבך, כשהייתי עצוב או כועס או אבוד. כשהחיים לא הסתדרו כמו שצריך עליתי על הקרח במחליקיים שלי. בכל תחנה בחיים שלי כשהמצב נראה עגום פשוט מצאתי את עצמי בזירה. כשההורים שלי עזבו, כשסבא היה מתעצבן עליי, כשאני הייתי מתעצבן עליו, כשג׳יימס אחי עזב גם הוא והשאיר אותי לבד בזמן שהלך לעשות את מה שהוא עושה בצבא, כשהרגשתי לא מספיק טוב, כשאי הודאות הציפה אותי. אני ולונגהורן עלינו על ציוד ועשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב.
וזה היה לשחק הוקי. כשהייתי על הקרח המוח שלי השתחרר מכל הדאגות שחגגו בתוכו בפראות. כל המחשבות ברחו להם ויכולתי להרגע ולהתפקס. לראות הכל ברור. להיטען מחדש לקראת עוד קרב, לקראת עוד מהלומה.
אלוהים יודע שהתרוצצתי במשך כל היום בניסיון להוציא משהו לגביי הסיבה שטליה חזרה לשנוא אותי. שלחתי הודעות בכל רשת חברתית לאיזבל ודאלאס החברות/שותפות של טליה ואפילו הצלחתי להשיג את המספר של דאלאס מהאתר של מחלקת האומנות שהיה מקושר לפרויקטים שהתלמידים עשו בשנה שעברה. היא חסמה אותי. אחר כך הגעתי לפנוויל בורגר אבל איזבל לא הייתה במשמרת ושם סירבו בכל תוקף לתת לי את המספר שלה. למרות שהפעלתי את כל הקסמים שלי. נאלצתי לחזור הביתה מובס ומתוסכל.
מת׳יו נראה רע לא פחות ממני כשהוא שכב על הספה וגלל באינסטגרם של איזבל שכלל רק שתי תמונות מלפני כמה שנים. שנינו היינו פאקינג אומללים.
אני הייתי זה שהציע שנלך לשחק קצת. מת׳יו קפץ על המציאה ותוך פחות מחצי שעה כבר היינו על הקרח. שנינו היינו מתוסכלים ולכן אגרסיביים אבל זה לא הפריע לאף אחד מאיתנו. כיוון שזה לא היה משחק לגיטימי לא ניסנו להיות מעודנים. החטפנו אחד לשני בלי רחמים והכל היה חוקי כולל תיקולים של ראש בראש, דחיפות, נגיחות ושאר פעולות שבמשחק אמיתי היו מזכים אותנו בכרטיס אדום וישיבה על הספסל.
״למה אני לא מפסיק לחשוב עליה?״ מאט חרק שיינים בתסכול כשהוביל את הדיסקית לכיוון השער.
״כי אתה לא יכול לקבל אותה״ גיחכתי ודחפתי את מקל ההוקי שלי לכיוון הדיסקית.
״לא היה לה אף אחד מאז שהגיעה לקולג׳, בדקתי את זה״ הוא נהם וניסה לחסום אותי.
״אולי היא לא רוצה אף אחד!״ לקחתי ממנו את הדיסקית ובמהלך אחד חלק החלקתי במהירות והכיתי בה מכניס אותה לתוך הרשת.
״בדרך כלל כשזה הוייב שאני מקבל שם זה נגמר אבל איתה... לעזאזל!״ מאט הניד בראשו.
״זה לא יילך״ משכתי בכתפי והלכתי להביא את הדיסקית.
״אז למה אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה?״
זו הייתה שאלה טובה. כי גם אני חשבתי על טליה באופן כמעט אובססיבי. לא הייתה לי עצה טובה. אלוהים יודע שאני הייתי בצרה לא פחות גרועה.
״אולי היא משהו חדש אחרי כל השיט שעברת״ הנחתי את הדיסקית באמצע הזירה.
״אולי. או שאולי אני פאקינג אידיוט שרודף אחרי משהו שאני לעולם לא אוכל לתפוס״ הוא התחיל במהלך החדש והכה בדיסקית.
״זה שאתה אידיוט כולם יודעים״ צחקתי ורדפתי אחרי הדיסקית.
״תודה רבה, קפטן אני אזכור את זה כשנעלה על הקרח ותצטרך לסמוך עליי שאעזור לך לנצח!״ הוא חרק שיינים והעיף אותי באגרסיביות גורם לי להתרסק על הקרח לפני שהכניס את הדיסקית לשער בחבטה קולנית.
אני התעלמתי מהכאב בצד השמאלי של גופי ונעמדתי במהירות. ואז שמעתי את זה. מישהו קרא בשמי. הרמתי את ראשי לכיוון היציעים וראיתי אותה. היא לבשה ג׳ינס כהה וטי שירט לבנה וקראה בשמי בזמן שהתקרבה לכניסה לזירה. זנחתי את מקל ההוקי שלי על הקרח והחלקתי לעברה במהירות הבזק. נפטרתי מהקסדה שלי כשעמדתי מולה.
״טליה... מה את עושה פה?״
היא שתקה והביטה בי בעייני השקד היפות שלה. הן היו מלאות ברגש שלא הצלחתי להבין. פתאום הלב שלי התחיל לדהור כמו סוס פרא שיצא לשדה בפעם הראשונה מזה זמן רב. אפילו כששיחקתי את המשחק הכי אינטנסיבי הלב שלי לא הגיע לרמת הטירוף הזו.
היא לא אמרה כלום. היא תפסה את חולצת המדים שלי, מאגרפת את הבד בין אצבעותיה לפני שמשכה אותי בתנועה אחת חלקה ובטוחה לעברה. זה היה כמו פאקינג פיצוץ. השפתיים שלה היו על השפתיים שלי. לרגע היה שם רק מגע. ואז כל המחסומים נפרצו כמו סכר שלא הצליח עוד להתנגד לעוצמת המים הסוערים. אחזתי במותניה והצמדתי אותה לגופי מרגיש כל סינטמנטר בגופה החושני על שלי בזמן שטרפתי את שפתיה. היו לה שפתיים עבות ועסיסיות והרגשתי איך גופי הופך למופע זיקוקים של יום העצמאות תוך שניות. זה היה משהו שמעולם לא הרגשתי לפני. בחיים לא מצאתי את עצמי רוצה להשתלט על שפתיים של מישהי, על גוף של מישהי בצורה כה חייתית וקדומה. היא גנחה לתוך פי ואחזה בי כאילו הייתי קרש ההצלה שלה בים סוער. לא הצלחתי להרגיש דבר מלבדה. היא הייתה שלי. כל כולה היה פאקינג שלי.
״הולי. פאקינג. שיט.״
התנשפתי והסתכלתי לתוך עיניה המזוגגות מתשוקה. במכנסי המדים הצמודים שלי הרגשתי איך הזין שלי מתעורר לחיים. זה היה הזוי.
רציתי לנשק אותה שוב. רציתי לנשק אותה לנצח. עד שהשפתיים שלנו יפלו. רציתי שהרגע הזה יהיה בלתי נגמר. התכופפתי אליה בכוונה מלאה להמשיך את מה שהיא התחילה. אבל אז באותה פתאומיות שבה היא הופיעה והפכה את היקום שלי על פיו היא הדפה אותי מה שהיה דיי קל כי הייתי על מחליקיים וברחה בלי להביט לאחור.
״מה זה היה?״ שכחתי מקיומו של מאט עד שהוא פצה פה.
אבל אני לא התכוונתי להשאר כאן. הייתי צריך לתפוס אותה לפני שהיא שוב תחליט שהיא מוחקת אותי מחייה. זין על זה. היא צריכה לתת לי תשובות. ולנשק אותה שוב. כי בשלב הזה דיי הייתי בטוח שאני אמות אם לא אנשק אותה שוב.
ירדתי מהקרח והייתי חדור מטרה. את לא תחמקי ממני שוב, טליה דיאז.