Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 27

פרק 27-
קונרד-
הדם הרגיש כמו לבה בעורקיי. פעימות ליבי השתוללו כמו סוס פרא חסר מעצורים. זיעה חמה זלגה לאורך צווארי ללא הפסקה. גופי זמזם במתח בלתי פוסק. הייתי על הקרח. הייתי בחיים. הייתי בלתי פאקינג מנוצח. הדיסקית הייתה הבזק כהה על פני הקרח הבוהק בלובנו והמקל שלי דחק בה ללא הפסקה. עוד ועוד עוד עד השער. הגוף שלי נתקל בגופים אחרים, חמק מאנשים שניסו למחוץ אותי ולא עצר אפילו לרגע. מכה. האויר הפסיק לזרום לי לריאות ולכמה שניות לא ידעתי מה באמת קרה. עד ש-שאגות הקהל התערבבו בצליל הזמזם שהכריז על סיום המשחק.
״פאק כן!!!״ לונגהורן שאג באוזניי ואז כל מה שהצלחתי להרגיש היה גלי השמחה וכל מי שהיה שותף לניצחון ואני הפכנו לערימה אחת של אנרגיה מתפרצת.
שאגות הניצחון של הקהל רעמו על הקרח ומבטי הורם לעבר ספסלי הפלסטיק שהקיפו את הזירה המדהימה של פנוויל. היא ישבה בקהל. מכאן לא יכלתי בדיוק לראות את הבעת פניה אבל ידעתי שהיא צורחת. בשמחה. אלוהים אדירים אני אוהב את הבחורה הזו. ואני אוהב לנצח. אני כל כך אוהב לנצח. במיוחד ניצחון שלישי ברצף.
כולם החליקו לעבר המלתחות אחרי ההתענגות על הניצחון ואחרי שהמאמן כהרגלו הרים לנו אגודל לאישור. כשהיינו טובים הכל היה שקט אבל כשהיינו לא טובים קיבלנו על הראש.
״היינו אש!״ סקוט הריע בקול רם.
״היינו? עמדת שם כמו בול עץ״ לדג׳ר לויד גיחך.
״תשמור את הדעות שלך לעצמך, טוב לויד?״ נחרתי בבוז.
״לא ידעתי שאסור לבקר את חברים שלך, קפטן״ לויד זרק העוקצניות.
״שחרר לויד, ניצחנו זה החלק החשוב״ מאט טפח על כתפו במחווה חברית.
לויד שלח לו מבט נגעל וניער מעליו את ידו לפני שמיהר לתוך המקלחות.
״חתיכת קוץ בתחת״ מאט לחש מתחת לשפם.
״אמן״ כולם ענו בקול שקט.
אחר כך כל אחד פנה לעיסוקיו. סיימנו להתארגן במהירות ואני מיהרתי ליציאה אחרי מקלחת כשתיק הספורט שלי תלוי על כתפי. טליה מלווה בדידי ואיזבל חיכתה לי עם חיוך על השפתיים וסוויט שירט של האוניבריסטה. היא נראתה פאקינג טוב כששערה היה קלוע לצמה ושפתיה התפוחות מרוחות בליפגלוס. היה לו טעם של תותים... איך ידעתי את זה? כי נישקתי את השפתון הארור הזה מהשפתיים שלה כבר חודשיים. החודשיים הכי טובים בחיי. טליה דיאז הייתה הדבר הכי טוב שלא ידעתי בכלל שאני זקוק לו. היא הייתה הנחמה שלי בימים הקשים וקרן האור שלי שהטעינה אותי באנרגיות כשהייתי זקוק להם באופן נואש. אהבתי אותה. לא ידעתי שאהבה יכולה להיות חלק כה מהותי מחיי, אהבה רומנטית אבל הנה היא. החברה היפה והאמיצה שלי שבחרה בי למרות כל הקשקושים מסביב.
״קון!״ היא רצה לזרעותיי והחיבוק שלה הטעין את גופי העייף בזרם חדש על אנרגיות.
״היי בייב. ראית אותי שם?״ החיוך נמרח על פניי.
״היית אדיר״ היא חייכה אליי בחזרה.
אני לא התאפקתי ונישקתי את שפתיה טועם את התותים המתוקים ובאופן טבעי מקבל חצי זקפה מהטעם המוכר והכה אהוב.
״כן, כן שמענו עליכם! אפשר לזוז?״ דידי קראה לעברנו אחרי דקות ארוכות של נשיקות מתוקות.
״הם בטוח כבר שונאים אותנו״ היא ציחקקה.
שילבתי את זרועה בשלי כשניגשנו לחברים שלנו. הבנים הצטרפו לבנות וכמובן שמאט נשא עיינים לאיזבל כאילו היא הייתה הפרי האסור. הם ניסו להסתדר מאחר שאני וטליה הפכנו לזוג ומאט נורא השתדל לא להתחיל איתה או לזרוק לה הערה שתראה את העניין שלו בה. אבל היה ברור שיש לו משהו אליה. משהו שרודף אותו.
כולם נסעו לבית ההוקי שם הכנו יחד אוכל וצפינו בסרט. כרגיל לויד נעל את עצמו בחדר ולא הצטרף. הוא לא התגבר על ההפסד שלו בניסיון להפוך לקפטן והיה כמו קוץ בתחת שלנו מתחילת העונה. למזלנו על הקרח הוא שיחק כרגיל אגריסבי ובלי רחמים כך שלי לא הייתה בעיה עם הפרצוף החמוץ שלו.
אני וטליה היינו מכורבלים על הספה וצפינו בויין דיזל מכסח את האויב החדש שלו בעוד סרט אקשן. החודשיים האחרונים היו נפלאים. חזרתי לקרח, טליה כמובן זכתה במלגה שלה כפי שצפיתי ופרופסור רוטרמן אפילו סידר לה משרה בפרויקט נפלא שבו היא עזרה לתלמידים מתיכון פנוויל לכתוב עבודות ולעשות את מטלות הלימודים שלהם והיא קיבלה משכורת יפה שאיפשרה לה להתפטר מכל העבודות הקטנות האלה שמילאו את כל רגע פנוי מזמנה. היא שלחה כסף הביתה ולא היו לה דאגות מיותרות. זה היה מדהים.
טליה נשארה לישון כהרגלה. כבר הייתה לה מגירה כאן ומוצרי הטיפוח כולל השמפו הנפלא שלה השתלטו על חדר האמבטיה הפרטי שלי.
ישנתי כמו פאקינג תינוק כשהיא ישנה לצידי. זה היה אחד הדברים הכי טובים שיש. לישון כמו שצריך כשהיא ישנה לצידי. לאחרונה זו הדרך היחידה המקובלת שבה נרדמתי.
לצערי יום המחרת לא היה כל כך מוצלח. כלומר החלק הראשון היה נפלא. התעוררנו יחד, עשינו סקס של בוקר, התקלחנו, הלכנו יחד לפנוויל קפה ואז ליוויתי אותה לשיעור הראשון שלה.
היום שלי כלל הרבה שיעורי כלכלה ומתמטיקה ובשעה הרביעית בשיעור כלכלה בראי הטכנולוגיה פרופסור גלווין הנחית עלינו את הפצצה. עבודת הגשה. 3 ימים. היו לי פאקינג 3 ימים לכתוב עבודה שתהווה רבע מהציון שלי. הרגשתי את הזיעה נוטפת ממני. פאק.
כל שארית היום עברה עליי בחרדה. גם בחדר הכושר וגם באימון עצמו. המוח שלי ניסה להדחיק את הפאניקה אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה העבודה המחורבנת הזו. גם כשאני וטליה סוף כל סוף נפגשנו שוב כשבאתי לאסוף אותה מהתיכון.
״אתה בסדר?״ שיט היא ידעה שמשהו קרה. ברור שהיא ידעה.
היא כבר יכלה לקרוא אותי היטב.
״אני לא יודע״ עניתי בכנות.
היא אחזה בידי ועודדה אותי לספר לי במבטה.
סיפרתי לה על עבודת הפתע בקורס שהיה אמור להיות מספרים.
״הלוואי שיכלתי לעזור לך אבל יש לי כל השבוע שעות בפרויקט שאני חייבת למלא. אבל אני סומכת עלייך שתעשה את זה כמו גדול. וחוץ מזה לקחתי את הקורס הזה בשנה א׳. יש לי עותק של העבודה ההיא ואני יודעת שגלווין משתמש באותם נושאים בכל השנים שלו. תוכל להשתמש בה לעזור לך אם תרצה״ כמובן שהיא כמו תמיד הייתה העוגן שלי.
״תודה, טל״ חיבקתי אותה ומיד הרגשתי טוב יותר.
״אני מאמינה בך, קון זה קטן עלייך״ היא משכה בכתפיה.
החלטתי להאמין לה. היא צדקה עד כה בכל מה שאמרה לי ובזכותה הצלחתי לעלות על הקרח העונה מלכתחילה.
תודה לאל שיש לי אותה. תודה לפאקינג אל.
*
יומיים לאחר מכן הייתי רכון מעל הלפטופ שלי בפינת הישיבה הקטנה ש-שימשה אותי ללמידה. המוח שלי איים להתפוצץ וספרי לימוד כבדים תפסו את שארית המקום על השולחן. העבודה לא התקדמה לשום מקום. והיה נדמה שהפרעות הקשב והריכוז שלי החמירו ככל שנסיתי להתרכז בכתיבת השורות שיקדמו אותי לעבר סיום העבודה הזו. הייתי תקוע במקום. והחשש לכישלון היה מעליי כמו ענן סערה תמידי. רציתי לדבר עם טליה אבל היא הייתה עסוקה בלימודים ובעבודה שלה וזה היה אנוכי מצידי להטריד אותה. נסיתי להסתדר בעצמי אבל היה נדמה שזה לא מספיק. לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי לצאת להפסקת אוכל וקפה. אספתי את הספלים שהיו מפוזרים בחדר וירדתי למטבח. הבית היה שקט באופן יחסי. באמצע שבוע, בתקופת העונה הפעילה בית ההוקי היה קצת כמו בית אבות. זה היה שינוי מבורך אחרי תקופת המסיבות הפרועה של לפני תחילת עונה. הנחתי את הכוסות בכיור ופתחתי את המקרר. הוצאתי גבינה צהובה, חמאה ומעדן בטעם ג׳לי תות. הכנתי כריך וחיממתי את המים לקפה בזמן שנגסתי בכריך. דלת הבית נפתחה ומאט הופיע במטבח כמה שניות לאחר מכן. הוא נחת ברעש על אחד מכיסאות הבר הגבוהים ליד האי.
״אתה נראה כמו חרא, אחי״ מאט גיחך והוריד את כובע הבייסבול שלו מעביר אצבעות בשערו הזהוב.
״ואתה נראה כמו פרח מלבלב״ גיחכתי.
״אני יודע״ הוא שלח אליי חיוך של כוכב קולנוע למרות העיגולים השחורים תחת העיינים והחתך ליד השפה שספג באחד מהמשחקים.
״אני שקוע עד הצוואר בעבודה של גלווין. בקושי כתבתי 3 עמודים כולל עמוד שער. נשאר לי יום אחד ואין לי מושג איך אני יוצא מזה״ הודיתי באנחה.
״העבודה של טליה לא עזרה לך?״ מאט הרים גבה.
המים בדיוק רתחו ואני התחלתי להכין את הקפה שלי בספל ענקי.
״כן אבל אני כל הזמן מתפתה להעתיק אותה מילה במילה. היא כל כך חכמה. וכל כך רהוטה. אין סיכוי שיצא ממני משהו כל כך טוב כמו שלה״.
וזה היה נכון. העבודה של טליה הייתה מושלמת. כל פעם שנסיתי לנסח אחרת, למצוא מקור חדש המוח שלי נתלה במילים שלה, בחוכמה שלה.
״אתה יודע שאתה יכול לעשות את זה״ מאט משך בכתפיו.
״מה זאת אומרת?״ סיימתי את הכריך שלי בביס גדול ולקחתי שלוק הגון מהקפה שלי.
״פרופסור גלווין נותן את העבודות האלה כל השנים. מה הסיכוי שהוא יזכור את הפסקאות שלה? אתה יכול לקחת אותן ולמלא את החסר, לא?״
לרגע חסר אחריות ומטופש באמת שקלתי את ההצעה שלו. אבל רק לרגע. ידעתי שאין סיכוי שאני אבגוד כך באמון שטליה נתנה לי. אם ניתפס אני והיא נסתבך בצרות. זה יהיה לא הוגן.
״אני יכול להעתיק ממנה אבל...״ לפני שהשלמתי את המשפט רעש של משהו גרם לי ולמאט להסב את תשומת ליבנו לכניסה למטבח.
מאט כמעט זינק מכסאו אל עבר מקור הרעש. זה היה לויד. הוא התכופף לרצפה והרים את הטלפון שלו שכנראה נפל לו מהיד.
״שיט כמעט עשית לנו התקף לב!״ מאט התנשף.
״אל תהיה דרמטי. באתי לאכול משהו.״
לויד אפילו לא נתן בנו מבט לפני שחלף על פנינו וניגש למקרר. תוך חצי דקה הוא כבר היה בחזרה בדרך לחדרו עם הסלט הארוז מראש שתמיד היו כמויות ממנו במקרר אבל הוא היה היחיד שקנה ואכל ממנו.
״תמיד אמרתי שלויד ירצח את אחד מאיתנו מתישהו״ מאט מלמל ברגע שהוא היה רחוק מטווח שמיעה.
״רד ממנו״ הזהרתי את מאט.
מאט הניד בראשו ולקח מהשיש את מעדן הג׳לי ובלי כפית שפך את התכולה ישר לפיו.
״ולא אני לא מעתיק ממנה. אני פשוט אסתגר בחדר עד שאני אסיים את העבודה הזו. תשתדל לא להיחנק מג׳לי תות זה יהיה מוות עצוב אפילו יותר מהמוות על ידי בהלה מלויד״.
וקח מצאתי את עצמי כל הלילה מול המחשב. אחרי חמש כוסות קפה, שני התקפי זעם, אלף קללות ומשבר קיומי קטן סיימתי את העבודה. כשנכנסתי למיטה בערך שעה וחצי לפני שהייתי צריך לקום שוב כדי להספיק לשיעורים שלי הרגשתי סיפוק מטורף. הייתי גאה בעצמי וקיוויתי שגם טליה תהיה גאה בי.