Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 2

פרק 2-
קונרד-
*מתוך צ׳אט קבוצתי- מועדון המעריצים הרשמי של מת׳יו ססיל לונגהורן השלישי 👑✨*
מאט:׳מישהו מכיר דרך טובה לצאת מחלון בקומה השלישית ולהגיע בשלום למטה? ולא דרך טיפוס על מרזב חצי מפורק?׳
גריפין:׳במה הסתבכת הפעם לונגהורן?׳
מאט:׳יש לך עצה טובה או לא?? 🙄׳
אני:׳תצא דרך הדלת ותעמיד פנים שאתה בן אדם נורמלי מת׳יו׳
מאט:׳רעיון ענקי! איך לא חשבתי על זה קודם??? 😤😤😤׳
טרייס:׳תכין מצנח מסדינים׳
גריפין:׳זה לא היה קורה לך אם היית רפונזל׳
אני:׳זה לא היה קורה לך אם לא היית מטומטם׳
מאט:׳תראו מי מדבר מר ׳איחרתי לאימון כי עשיתי אורגיה בלילה לפני ושכחתי לשים שעון מעורר!׳
אני:׳אתה מקנא מת׳יו?׳
סקוט:׳אם אתה בבית האחווה של קפא דלתא נו אתה יכול לצאת מהחלון בשירותים׳
סקוט:׳יש מתחתיו סולם למדרגות החירום׳
גריפין:׳איך ידעת?׳
סקוט:׳גם אני פגשתי את החבר השרירן השוטר של אלישיה רייט רגע אחרי ששכבתי איתה׳
טרייס:׳הולי שיט׳
מאט:׳אין כוס ששווה יריה בתחת׳
אני:׳אף אחד לא מתווכח איתך, מאט׳
גריפין:׳אתה חייב להזהיר מפני דברים כאלה, לונגהורן!׳
טרייס:׳או שפשוט אפשר לא להזדיין עם כל מה שיש לו דופק׳
מאט:׳כי מערכות יחסים עבדו לך כל כך טוב טי 🫤׳
סקוט:׳הייתי צריך לתת לשוטר לירות בך׳
גריפין:׳חבל שאנחנו צריכים אותך חי כדי לנצח את הפרוזן פור׳
אני:׳למרות שלינגרמן ממש השתפר בתקופה האחרונה׳
אני:׳אני חושב שהוא יוכל להחליף אותך בקלות׳
מאט:׳הייתם מתים׳
מאט:׳סליחה טי... זה הלחץ והפחד גבהים׳
מאט:׳אני הולך על זה׳
מאט:׳אם אני לא חוזר תדעו שאהבתי אתכם חברים׳
מאט:׳ותמסרו לשרה בלייר שהיא הייתה הזיון הכי טוב שלי׳
מאט:׳אל תשכחו אותי חברים׳
מאט:׳❤️❤️❤️❤️❤️׳
*
זרקתי את הפלאפון שלי על מושב הנהג של הרכב שלי וסוף כל סוף יצאתי לדרך הביתה. אחרי הפיאסקו בשיעור של רוטרמן החלטתי לקחת משמרת במוסך של בני והגעתי כדי לסיים לעבוד על שני הרכבים שהיו אמורים להימסר ללקוחות עד סוף השבוע. האם הייתי חייב את הכסף? לא. האם יכלתי לסיים את העבודה עוד כמה ימים בלי בעיה? כן. אבל העבודה על הרכבים הסיחה את דעתי מדברים אחרים כמו הנכשל המכוער בהיסטוריה אמריקנית והמחשבות שהתרוצצו לי בראש על האפשרות שלא אהיה על הקרח העונה. הייתי הקפטן של הקבוצה וזה לא היה פשוט לזכות בתואר הזה. הייתי צריך להוכיח את עצמי ולעבוד קשה פי אלף מכל שחקן אחר. שיין קופר היה הקפטן בשנה הראשונה שלי. הוא היה בשנה ד׳. הוא היה שחקן אדיר. כאילו פאקינג אגדה. הייתה לי הזכות ללמוד ממנו. הוא היה חביב וקשוח באותה מידה. אחרי שעזב לקריירה המקצועית שלו היינו שנה אחת עם ג׳וני מקריין. זו הייתה השנה שבה אחרי רצף של ניצחונות הפסדנו הפרוזן פור. זו הייתה מכה לאגו של כולנו. הקבוצה הייתה מרוסקת ועצובה. הודחנו ברבע הגמר מול הרווארד. הם גם ניצחו בפרוזן פור. זה היה רגע שפל. מקריין גויס לקבוצה מקצוענית ורוב השחקנים הויתקים סיימו את הלימודים באותה השנה. אני קיבלתי את תואר השחקן המצטיין ולמרות שהייתי רק בשנה ב׳ המאמן החליט שאני אקח לידי את המושכות. אני וגריפין גורסקי היינו השחקנים הכי טובים שהיו למאמן. וכמובן שהיה את לדג׳ר לויד. הקוץ בפאקינג תחת שלי. הבחור היה פאקינג מטרד. הוא היה שחקן מעולה, הייתי מוכן להכיר בזה אבל הוא היה בן אדם מחורבן. הוא לא ידע מה זה משחק קבוצתי גם אם הוא יחבוט לי בפרצוף. הוא היה שחצן, מרוחק וגם לעיתים קרובות מידי ציני ומרושע. הוא היה ידוע ביכולות שלו להוציא מדעתם בלחישה אחת את היריבים שלו על הקרח. הוא הכניס מרפקים בלי לראות מי עומד לצידו. הוא ידרך על כל אחד באגרסיביות אם זה אומר שזה יביא לו את הניצחון. זו הסיבה העיקרית שאני הקפטן והוא לא. אני ידעתי לאחד, לחזק, לעודד ולו לא הייתה שום תכונה כזאת. זה לא מספיק להיות שחקן טוב כדי להוביל קבוצה. ובטח שלא קבוצה כמו שלנו. היינו מפוצצים במוטיבציה וכשרון אבל גם היינו מוכתמים מההפסד ההוא וקצת עייפים אבל לא היה לי ספק שהעונה הזו תהיה שלנו. ימי הזוהר של שיין קופר ולוק פרקינס ישובו לזירה שלנו. רק נקווה שמאט יחזור בשלום הביתה ולא ימות בדרך החוצה מבית האחווה.
הבחור הזה מכניס את עצמו לצרות יותר מידי. לפחות אנחנו מרווחים כמה רגעי צחוק על חשבנו.
הדרך הביתה הייתה לא ארוכה ותוך פחות מחצי שעה כבר הייתי בחנייה של בית ההוקי. הבית היה בשכונה קרובה מרחק דקות נסיעה מהקמפוס. הוא היה הבית הישן של קופר והחברים שלו וטוד קופר, אביו של שיין ושחקן הוקי אגדי בעצמו תרם את הבית לקבוצת ההוקי. הנהלת מחלקת הספורט והמאמן היו מחליטים על השחקנים שיגורו בבית המדהים שהיה בעל שתי קומות, גינה אחורית רחבה, מרפסת, חדר אמבטיה פרטי לקפטן ועוד שני חדרי אמבטיה אחד בכל קומה. הסלון היה גדול מספיק לארח מסיבות והמטבח היה מאובזר כמו שצריך. השנה אני קיבלתי את חדר הקפטן. יחד איתי גרו מאט לונגהורן, גריפין גורסקי, טרייס אלכסנדר ולדג׳ר לויד. אין לי מושג למה לויד החליט לגור איתנו. זה היה ברור שהוא לא סובל אותנו. הוא היה נעול בחדרו כמעט כל הזמן וחוץ מזה גם אבא שלו היה שחקן הוקי מפורסם. הוא היה יכול להרשות לעצמו בית לבד בלי לסבול אותנו.
אבל לדג׳ר התעקש להשאר כמו קוץ בתחת. כולנו היינו מעדיפים את סקוט מילר בתור שותף אבל החלטת המנהלה מנעה את זה. החבורה שלנו הייתה מגובשת על הקרח ומחוצה לו והיינו חברים טובים מהרגע שנפגשנו אי שם לפני יותר משנתיים במיונים לקבוצה. אני ומאט התחברנו ראשונים ואז גם סקוט, טרייס וגריפין הפכו לחברים קבועים בקבוצה החברתית שלנו. שיחקנו יחד על הקרח ומחוצה לו. הם היו כמו אחים בשבילי. נלחמנו ביחד וחווינו משהו שלא הרבה אנשים חווים- מאבק למען מטרה משותפת. היינו מושקעים במשחק. הייתי מוכן להודות שהוקי היה החיים שלי. נשמתי, אכלתי, שתיתי, חשבתי, אהבתי הוקי. אם זה ילקח ממני לא היה לי מושג איך חיי יראו.
זה היה דרמטי אבל אמיתי. שיחקתי מגיל 3. מאז שידעתי איך להחליק. אהבתי הוקי והייתי זקוק לו. כל החרא בעולם נעלם כשאני עולה על הקרח.
יצאתי מהרכב ונכנסתי לבית. את פניי קידמו קולות צחוק רמים וריח של אוכל שהפך להיות מטוגן ממש ברגעים אלו. חיוך מיידי עלה על שפתיי. מאט היה שכוב על השטיח בסלון דמעות זולגות על לחייו מרוב צחוק. על הספה ישבו סקוט וטרייס ונראו כאילו עוד שנייה ישתינו במכנסיים מרוב צחוק. במטבח עמד גריפין וטיגן משהו שהריח פנטסטי בידו בקבוק בירה.
אני החלקתי בקלות לסיטואציה. זה היה טבעי, כייפי ורגוע. אחרי היום שעבר עליי זה בדיוק מה שהייתי פאקינג צריך.