Hating no. 41 (penwiil players 1)

פרק 5

פרק 5-
טליה-
גם הפעם הוא הגיע בזמן. מלווה ב-2 כוסות קפה וקופסא ורודה-לבנה עם דואנטס. הוא הניח את הפריטים על השולחן בגאווה לפני שהטיח את כל גופו המגודל בצורה מגוחכת לכיסא הסיפריה העשוי פלסטיק כחול.
״מה זה?״ שאלתי בקול שטוח.
״קפה ודואנטס... הבטחתי לך, זוכרת?״ הוא משך בכתפיו.
״אין צורך. חוץ מזה זה אזור שאסור לאכול ולשתות בו״ שילבתי את זרעותיי על חזי.
״אל דאגה. קיבלתי אישור ממישהי שמכירה מישהי שמכירה מישהי״ הוא חייך חיוך מלא שיינים לבנות וגומת חן מושכת בצורה מוגזמת.
״ברור״ גלגלתי עיינים כשראיתי את אחראית האיזור הזה של הסיפריה, בחורה בתואר שני שאמורה כביכול להיות מלומדת ומאופקת בוהה בו בחיוך חולמני מהצד.
״היי הצלחנו להגניב דואנטס וקפה לסיפריה. אני חושב שזה הישג, מתוקה״.
אין לי מושג מה הוא ניסה לעשות... אולי הוא חשב שאני אחת המעריצות המושבעות שלו או משהו כזה. אבל הוא טעה. לא כל מי שנמשכת למין השני חושבת שהוא מתת האל לאנושות. וכן אולי גם אני לפעמים טעיתי לחשוב שהעיניים הכחולות האלה והפנים המפוסלות בצורה קצת יותר מושלמת מושכים אבל אין אמרה נכונה יותר מזו שברגע שאת מגלה כמה אדם מכוער מבפנים את לא נמשכת לחיצוניות שלו עוד.
״הישג יהיה אם תצליח לא להכשל שוב במבחן של פרופסור אר. ואל תקרא לי שוב מתוקה״ הזדעפתי.
פתחתי את הספר שהוא היה אמור לקרוא כהכנה למפגש היום.
״קראת את החומר ש...״ המילים שלי נבלעו כשטעם מתוק תקף את בלוטות הטעם שלי. שיט.
הוא האכיל אותי בדואנט באמצע המשפט. הטעם היה נפלא. ממש נפלא.
״הממ זה טוב...״ הייתי חייבת להודות.
״ידעתי שתאהבי את הדונאטס״ הוא חייך חיוך ניצחון.
״למה? כי אני שמנה?״
הפרצוף היפה של קונרד הלבין בבת אחת והסומק שיווה לו מראה תמים קצת הופיע שוב בלחייו המשורטטות עד גיחוך.
״אני... המממ... אה...״ הוא גמגם.
״חבל שהחברים הבבונים שלך לא כאן לראות את הפרצוף שלך, ג׳וסט״ צחקתי ולקחתי ממנו את הדואנט נוגסת בו בהנאה.
״אמרו לך פעם שאת ממש מרשעת, מותק?״ הוא הניד בראשו ולגם מהקפה שלו.
״פעם או פעמיים אבל אף פעם לא מישהו יפה כמוך, מותק״ קרצתי אליו.
״את חושבת שאני יפה?״ עוד שנייה הוא כמעט פתח את זנב הטווס הנסתר שלו ונופף בו לכל עבר.
״אני חושבת שאתה יודע שאתה יפה ולכן אתה חושב שמגיע לך הכל. כולל ציון מצוין למבחן שבכלל לא התאמצת להצליח בו״ משכתי בכתפי וסיימתי את הדואנט.
פניו של קונרד השתנו בבת אחת. השובבות נעלמה מהן והוא נראה מדוכא. או כועס. או גם וגם.
״תשכחי מזה. בואי נסיים עם זה.״
זה רעיון טוב. התחלנו מאיפה שהפסקנו בפעם הקודמת. הוא קרא את חומר הקריאה שנתתי לו, זה היה ברור. אבל גם היה ברור שהוא לא יודע לנסח תשובה קוהרנטית בכתב. בעל פה אם כמה שקשה היה להודות הוא היה מצוין. הוא השתמש במילים הנכונות ובמילות הקישור המתאימות והידע לגמריי היה שם אבל ברגע שהוא היה צריך להתנסח בכתב או לקרוא ׳תחת לחץ׳ או בקול רם פתאום הוא קיבל פיק ברכיים. אני בספק שהוא סבל מפחד במה בזמן שהוא שחקן הוקי מצטיין שמכור לתשומת לב אבל גם לא הייתי עיוורת לקשיים שלו. זה היה ברור לכל אחד עם זוג עיינים שיסתכל מספיק טוב שיש לו סוג מסוים של לקות למידה. אולי דיסלקציה למרות שלא הייתי מוסמכת לתת לו שום הבחנה. אבל תהיתי אם הוא מודע לזה... ואם כן למה הוא לא מבקש הקלות? המרכז ל-לקויות למידה באוניבריסטה הציע אבחונים בעלות מינימלית ונתן הקלות לתלמידים על סמך האיבחונים. הוא יכל בקלות לזכות בתוספת זמן או אולי בהקראה והכתבה של השאלות. לא היה לי ספק שככה הוא יצליח הרבה יותר מאשר מה שאנחנו עושים כאן.
״יש לי שאלה חשובה״ נשענתי לאחור בכיסאי אחרי שהוא סיים להכתיב לי תשובה כמעט מושלמת על אחת מהשאלות שניסחתי בשבילו על סמך המיקוד שפרופסור אר שלח למועד ב׳.
״אוקיי״ הוא נראה מתוח מעט אבל הביט בי ישירות.
״אף פעם לא עשית שם איבחון? של לקות למידה?״
הוא בהה בי לכמה רגעים כאילו אני לא בסדר בראש. הוא כנראה אף פעם לא חשב על זה.
״בשביל מה?״
״כדי לוודא שאין לך לקות למידה״ עניתי בשיוון נפש.
״זו איזו דרך מתוחכמת שלך להעליב אותי ולרמוז שאני מטומטם?״ הוא כיווץ את גבותיו שלמרבה הצער היו יפות ופורפצניואליות כל כך.
״אם הייתי רוצה להגיד שאתה מטומטם פשוט הייתי אומרת את זה... אני באמת רוצה להבין... אתה מתנסח מעולה בעל פה ואתה מבין את החומר כשאתה קורא לבד בבית אבל ברגע שאתה קורא כאן תחת זמן לחץ או צריך לנסח תשובה בכתב אתה מתקשה. לדעתי זה סימן ללקות למידה וזה משהו שצריך לבדוק. אתה תוכל לקבל הטבות. זה יעזור לך.״
הוא שפשף את עורפו בידו הגדולה ועכשיו הוא כבר לא הביט בי. לא הבנתי מה הבעיה שלו. הוא אומר לקפוץ מאושר מהידיעה שיכול להיות שיהיו לו הקלות והוא יצליח במבחן הזה כמו גדול.
״לא תודה״ הוא פלט לבסוף.
״אתה רציני? אתה מעדיף לקבל הנחות כי אתה שחקן הוקי ולא כי אתה באמת זקוק להם בגלל לקות למידה??״
אלוהים לא יכול להיות שהוא עד כדי כך לא מאופס.
״להיות שחקן זה הישג, אורח חיים. לקות למידה? זה מילה נרדפת לפאקינג טיפש״.
הלוואי שיכולתי להבין מה קורה בתוך הראש שלו. אולי הוא קיבל מכה אחת מיותרת בזמן ששיחק הוקי. או שאולי הוא עד כדי כך חסר ביטחון ובור בנושא.
״זה הדבר הכי אידיוטי ששמעתי מעולם״ גלגלתי עיינים.
״או שאולי את פשוט מנסה להתחמק מללמד אותי כי את פוחדת שבסוף תתאהבי בי ותהיי חייבת להודות שאני הגבר הכי חתיך באיזור ניו אינגלנד״ החיוך המתגרה שהוא שלח לעברי היה כמעט יותר מידי.
״ואז נתחתן ונחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, לא?״
״סיפור האגדה של האייקוני של פנוויל. נהיה מפורסמים יותר מלוק וטס פרקינס״ הוא חיכך את ידיו בהנאה.
״לפעמים אני ממש רוצה לתת לך סטירה״ נאנחתי.
״אני מבין שאת אוהבת את זה אלים. זה בסדר אני יכול להתמודד עם כמה נשיכות בישבן, מותק״.
משום מה הדימוי גרם לי להסמיק. ואני לא מסמיקה בקלות. לנשוך את הישבן שלו. כש-שנינו עירומים. בהקשר של סקס. פאק... הייתי חייבת לברוח כל עוד נפשי בי.
״סיימת לדבר שטויות, מותק?״
״נראה לי שכן. מה הלאה, המפקדת?״
״אני אשלח לך את הפרקים שאתה אמור לקרוא וגם מבחן לדוגמא שפרופסור אר הסכים לנסח בשבילנו. תעשה אותו בבית ונעבור יחד על התשובות. נתראה ביום שישי באחת״ התחלתי לאסוף את הדברים שלי וזרקתי לפח את כוסות הקפה הריקות והקופסא של הדואנטס שחיסלנו במהלך השעה וחצי האחרונות.
״יש משהו שמציק לי מאז השיעור האחרון שלנו״ קונרד מחכך בגרונו.
״מה?״
״אמרת שאת עובדת ב-3 עבודות בגללי... אני לא מבין איך? מה עשיתי?״ הוא באמת ובתמים היה עיוור למעשים שלו או אולי זה היה פשוט אליי.
לא היה אכפת לו ממה שקרה לי. אני בטוחה שהוא חשב על זה רק כי הוא שנא שאנשים לא מחבבים אותו. הוא רצה שאני אסגוד לו כמו השאר.
״תחשוב טוב, קונרד אולי בסופו של דבר תיזכר״ גיחכתי לפני שהפנתי לו גב ויצאתי מהסיפריה.
הסיבה היחידה שאנחנו עדיין ממשיכים כאן זה לא כי היה אכפת לי מהציונים של קונרד או כי התרשמתי מההודעות המתנצלות שלו. ממש לא.
אמא התקשרה אליי לפני כמה ימים וביקשה ממני לשלוח לה החודש סכום גדול יותר מהרגיל. מסתבר שהרופא רשם לאחי, דייגו תרופה נוספת שהביטוח בריאות הדל של אמא לא כיסה. הייתה זקוקה לתוספת ההכנסה כדי שאוכל לעזור לה בזה וגם לשלם את תשלום שכר הלימוד החודשי ולעזור קצת עם הקניות לבית. היה מספיק גרוע שדידי לא הרשתה לי לשלם שכר דירה וכיסתה את התחת שלי בנושא לא יכלתי לתת לה ולאיזבל לכסות לי את התחת גם בקניות לבית. זה היה יותר מידי. אז לצערי נאלצתי להמשיך בתוכנית המקורית וללמד את קונרד ג׳וסט. אחרי שזה יגמר ביקשתי מפרופסור אר לצרף לי תלמיד אחר או אפילו כמה כדי שאני אקבל עוד תוספת. זה היה קשוח אבל לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי ברירה כי באשמתו הפסדתי את הסיכוי הכי טוב וכנראה היחיד שלי למלגה המושלמת. ולא העלובה שאני כרגע נמצאת עליה שמציעה הנחה בשכר הלימוד ותו לא. אבל אלו הם החיים... יש אנשים כמו קונרד ג׳וסט שהכל בא להם בקלות ואנשים כמו טליה דיאז שצריכים לקרוע את התחת לוודא שיהיה להם את המינימום.