His sunshine [4]

איידן (1)

His sunshine
הינו הספר הרביעי בסדרה ואינו ניתן לקרוא אותו כספר
יחיד!💗 במידה ואתם לא רוצים לקרוא את כל שלושת הספרים לפני, אתם יכולים לקרוא רק את הראשון🙏🏻
הספרים הקודמים בסדרה:
• His girl [1] •
• Her monster [2] •
• His diamond [3] •

קריאה מהנה אהובות שלי 3>

---

הגעתי לבית של אחד מהאנדרבוסים שלי ודפקתי על הדלת.
בזמן האחרון יש המון בעיות בגזרה שלו והחלטתי שאנחנו צריכים לעבוד על זה ולדון במה שקורה כאן - להבין מה לעשות.
הייתי כאן כבר כמה פעמים, אבל כל פעם המצב מדרדר.
שפשפתי את לסתי בהמתנה וכשהדלת נפתחה הייתי צריך להוריד את ראשי בשביל להתבונן בנערה שפתחה את הדלת.
היא בעלת שיער שחור ועיניים כחולות ובהירות, ונראית בערך בת שבע עשרה.
היא לבושה בביקיני קטן בצבע כחול - שתואם את עיניה.
הזין שלי התקשח וליקקתי את שפתיי. "אבא, איידן כאן." כשהיא אמרה את המילה 'אבא' קולה רעד מעט וכשבחנתי אותה עוד פעם שמתי לב לחבלות על גופה הקטן.
אין לי מושג איך היא יודעת איך קוראים לי, אבל אני מניחה שאביה דיבר עליי איתה.
היא נמוכה כל כך שזה בדיחה לעמוד לידה.
היא נראית מטר חמישים וחמש, אולי קצת יותר.. אני פאקינג מטר תשעים ושש. אנחנו נראים אחד ליד השני כמו גמד וענק.
צעדתי אל תוך הבית והיא בחנה אותי.
אני יודע שיש לרייל ילדים, אבל הם אף פעם לא היו כאן שאני הייתי.
"איך קוראים לך?" שאלתי ובחנתי אותה. "אני.. אני צריכה ללכת." היא התכוונה לעשות את זה אבל תפסתי בידה.
העור שלה כל כך. פאקינג. נעים ורך.
היא העבירה את שיערה הכהה אל מאחוריי אוזנה ובחנה אותי. "אני.. אני ליליאנה, לילי.."
ליליאנה? פאקינג שם מושלם.
עוד מישהו התקרב אלינו, הוא לבוש בבגד ים ושיערו רטוב.
הוא הידק את לסתו שראה שאני מחזיק בידה של ליליאנה. "את באה?" הוא שאל אותה.
"כן." היא ענתה וחייכה אליי. "נעים להכיר אותך, איידן." הנהנתי פעם אחת והנער הצמיד אותה אליו ונישק אותה.
הוא לא יודע שאני משיג כל דבר שאני רוצה כנראה, יכול להיות שהוא בכלל לא מכיר אותי. אם הייתי רוצה לזיין אותה, הייתי עושה את זה כבר.
הם עלו במדרגות ורייל נעמד מולי. "איידן לומברדי,"
"אתה מדבר כאילו אתה לא מכיר אותי, רייל. אל תעשה את זה, זה מעצבן אותי."

אחריי הרבה זמן של עבודה והחלטות עם מה לעשות עם הרוסים והמקסיקנים, ליליאנה נכנסה למשרד שלו.
היא מחייכת והזין שלי נעמד כתגובה לזה.
למה אני נמשך לילדה שקטנה ממני בפאקינג שמונה עשרה שנים?
"זאנדר הלך," היא לחשה. "ואני.. אני הכנתי ארוחת ערב."
"אנחנו עוד מעט נבוא." אבא שלה נבח ונעץ בה מבט נוקב. הידקתי את לסתי והיא סגרה את הדלת.
נעצתי בו מבט. "למה עשית את זה?"
"את מה, איידן?" הוא שאל וסידר את התוכניות שסידרנו בקצה השולחן. "למה צעקת עליה, לעזאזל?"
"אתה מתכוון להעיר לי על החינוך, לומברדי?"
"לא, אבל נראה לי שהיא לא ממש הפריעה לנו, וגם עם כן, היא מפחדת ממך. למה היא מפחדת ממך?"
"היא לא מפחדת ממני, היא פשוט יודעת שאסור לה להפריע לי. היא יודעת מתי היא עושה משהו לא בסדר."
"וזו הסיבה שהיא מפחדת ממך?"
"אל תתערב בחינוך שלי, לומברדי. בדיוק כמו שאני לא מתערב באיך שאתה מנהל את כולם." צחקתי.
"כולם מפחדים ממני בגלל שזו האישיות שלי, אני רוצח, פסיכופת ומניאק שמזיין כל דבר שזז, כולם מפחדים ממני בגלל שזה מה שאני משדר כלפי חוץ. אתה לא יודע מה אני, ממך היא מפחדת בגלל שהיא מכירה את הצד האמיתי שלך." קמתי מהכיסא. "אני חושב שאשאר לארוחת ערב," לחשתי בקול מאיים.