His sunshine [4]

איידן (30)

הרעש של המוניטור רועש באוזני, ליליאנה שוכבת במיטה עם עיניים עצומות, ראשי כואב ואני נשבע שהכל מחוק לי.
"היא תהיה בסדר," ג'ולס אמרה ומשכה באפה. "היא.. היא לא מתה."
"ג'ולס, תצאי מכאן, בבקשה, אני רוצה להיות איתה לבד," אמרתי בשקט. "היא החברה הכי טובה שלי, איידן.. לא רק הבת זוג שלך, אני רוצה להיות כאן איתה."
"לכי תאכלי, את לא אכלת מאתמול בערב."
"גם אתה לא." הידקתי את לסתי. אני לא אכלתי מלפני ארבעה ימים - שהיא הגיעה לכאן.
"אז לכי תביאי לשנינו אוכל," היא הנהנה ונשקה ללחי של לילי.
היא המשיכה להסתכל עליה כמה שניות, ואז הלכה.
בחנתי אותה, חבולה, חיוורת, עם עיניים עצומות.
היא יפה כל כך, היא תמיד יפה, אבל לראות אותה שוכבת כאן, מחוסרת הכרה.. גורם ללב שלי להיקרע לשניים.
איך הגענו לכאן לעזאזל?

נכנסנו למסעדה וראינו שם את ג'יימס וסופיה.
ליליאנה בחנה אותי וקירבתי אותה אליי. "לא היה לי מושג שהם יבואו לכאן, לילי."
"זה בסדר," היא לחשה ונישקה אותי.
השמלה הזאת שהיא לובשת גורמת לזין שלי להתקשח בטירוף. היא נראית כל כך טוב ככה.
"אני כל כך עומד לקרוע ממך את השמלה ולזיין אותך שנגיע הביתה,"
"אני בטוחה," היא חייכה ונישקה אותי.
שון מדבר עם סופיה והיא נותנת לו להרגיש את ג'ולייט בועטת.
"יום אחד גם את תהיי בהיריון," לחשתי לאוזנה. "בהיריון ממני." היא צחקה ובחנתי אותה בבלבול. "ושהילד יהיה בגיל שלך תהיה בן שבעים?"
"כנראה, אבל זה בסדר, כשאני הייתי בן שבע עשרה אבא שלי היה בן חמישים ותשע." מלמל ונישק אותי. "את מושלמת."
התיישבנו בשולחן עם סופיה וג'יימס והטלפון של צלצל.
היא הוציאה אותו מהתיק שלה ובחנה אותי.
"זה אבא שלי, איידן.. אני אצא החוצה לדבר איתו ואחזור," הנהנתי והיא נישקה אותי ויצאה החוצה.
"אבא?" שון שאל. "לאן לילי הלכה?"
"היא מדברת עם אבא שלה,"
"עם רייל?" הנהנתי והוא נשך את שפתיו ולקח את הסכין שעל השולחן, לקחתי ממנו את הסכין במהירות. "אסור לך לגעת בזה, שון-שון, אתה יכול להיחתך בטעות, זה מסוכן."
"אה.. אבל אתה משתמש בסכינים, למה לי אסור?"
"שתהיה גדול, תוכל להשתמש בסכינים, עכשיו לא." הנחתי את הסכין בחזרה על השולחן. "אני כבר גדול."
"לא גדול מספיק, ואני גם לא אוהב שאתה משחק במשחקים האלימים האלה, זה לא מתאים לגיל שלך." ג'יימס נעץ בי מבט ויכולתי לראות שהוא מחזיק את עצמו בשביל לא לצחוק. "לך תזדיין." נהמתי בזעם. "אבא." שון הזהיר. "אמרת שאסור לקלל."
"כן, אתה צודק, אני-" ירייה נשמעה מבחוץ ואז צרחות, הרבה צרחות, כאלו שבדרך כלל גורמות לשיערי לסמור מאושר וסיפוק, אבל עכשיו לא. עכשיו ממש לא.
כולם הסתכלו מהחלון.
רצתי החוצה וג'יימס אחריי.
ליליאנה על הרצפה, כדור בבטנה והיא בוכה.
בלעתי את רוקי ובחנתי אותה. "היי, מותק, זה בסדר. יהיה בסדר אני.. אני אקח אותך לבית חולים, אני.. פאק," מלמלתי והרמתי אותה עליי. ניגבתי את הדמעות הגדולות שנושרות מעיניה והזזתי את שיערה מפניה.
"את ראית מי ירה בך?"
"היה לו.. היה לו אופנוע," הנהנתי והמשכתי לבחון אותה. "הוא היה עם קסדה, אני לא יודעת, איידן." רצתי איתה לרכב והושבתי אותה במושבים האחוריים.
"זה כואב."
"אני יודע," לחשתי ונישקתי את ראשה.
התיישבתי במושב הנהג ונסעתי במהירות האפשרית לבית החולים.