His sunshine [4]

אפילוג

"אבא," לונה הקטנה נאנחה והנידה בראשה לעבר איידן שבחן אותה שחיוך מרוח על פניו. "אתה אמת יואר מאי סואר."
"שמתי יותר מדי סוכר, קטנטונת? את צודקת, אבל יצא טעים, לא?" הוא שאל ומרח על אפה הקטן קמח. "את חמודה," לחש ונישק את מצחה. "אמא!" לוקה רץ אליי.
הוא חגג לפני יומיים יום הולדת חמש והוא גדול מלונה בשנה וחצי. "מה קרה?"
"שון רודף אחריי!" הרמתי את לוקה עליי והסתובבתי אל שון, שנראה כועס ומאוכזב.
"הוא נגע בסכינים שלי, אמא!"
ששון היה בערך בן ארבע, הוא התחיל לקרוא לי אמא. זה מוזר, כי יחסית הרבה זמן הייתי רק אחותו, או אחותו החורגת.. וגם זה לא.
"לוקה, אתה יודע שלא נוגעים בסכינים שלו. אתה קטן מדי."
"זה לא הוגן!" הוא נהם ושילב את ידיו על חזהו. עיניו בערו. הם דומים כל כך - חוץ מצבע השיער. שיערו של לוקה חום וכהה, לעומת הבלונדיני המלוכלך של שון.
"אני גם לא נגעתי בזה בכלל, רק הסתכלתי."
"תפסיקו לריב, בנים." איידן אמר והרים את לונה עליו.
הוא התקרב והוריד אותה לרצפה לידי.
חייכתי אליה.
היא דומה לי מאוד.
שיער שחור וארוך, מגיע לה לישבן, השיער ארך לה מהר בטירוף.
"אבל אבא! אני לא עשיתי כלום! הוא סתם כועס עליי!" לוקה נהם ושון נעץ בו מבט זועם.
"אתה אח מעצבן." שון אמר. "אני שונא אותך."
"שון." איידן הזהיר והרים את לוקה עליו.
"בואו." הוא פקד ולקח אותם לסלון.
יום רגיל במשפחת לומברדי.
"התגעגעתי אלייך." אמרתי ונישקתי את הלחי המתוקה שלה. "אני אוסבת שאוקה הוא אח אוב, ואני אוהבת אותו אאוד.. אם את סון-סון. הם האאים האי אובים בעואם!"
"לונה, קטנטונת.. הם גם אוהבים זה את זה," לחשתי וחייכתי אליה. "פשוט לפעמים הם רבים,"
"כמוך וכמו אבא?" הנהנתי. "סופיה וג'יימס גם רבים?"
"כן. גם קולטון וקים." נישקתי את מצחה.
איידן התקרב אליי ואליה, שון ולוקה ישבו על הספה בסלון, הם דיברו זה עם זה והיו נראים קצת כועסים. אבל איידן סידר את זה כי הם הפסיקו לצרוח.
הוא נישק אותי ולונה עיקמה את אפה. "איס, אבא." הוא צחק ונישק אותי פעם נוספת. "מגעיל, נכון?" הוא שאל והיא הנהנה וצחקקה שהוא דגדג אותה. "את מושלמת." לחש לה. "אתה אמיד אומה את זה,"
"אני תמיד צודק," היא חייכה וניסתה לדגדג אותו גם.
"לונה, את יודעת מי בא לכאן עוד מעט?"
"אממ.." היא טפחה באצבעותיה הקטנות על שפתיה וחשבה. "היא דומה לך כל כך שזה מפחיד," לחש לאוזני והסמקתי.
"נולדנו באותן תאריך בהפרש של עשרים שנה, השניים עשר באפריל. והיא הבת שלי, איידן."
"היא גם הבת שלי-"
"לאונדו וסקלט?!" היא שאלה בהתרגשות והנדתי בראשי. "אה.. אוף. אפשא אמס?"
"רמז? כנראה שהיא תבוא בצבע ורוד,"
"ואוד?! איב באה אכאן?!" הנהנתי והיא קפצה עליי.
היא אוהבת את ליב מאוד, אבל לא יצא לנו לראות אותה הרבה בזמן האחרון.
"מי בא לכאן?!" לוקה שאל מהכניסה ובחן אותנו. "ליב, אידיוט." שון ענה לו. "אני לא אידיוט, אתה אידיוט! אני שונא אותך."
"לונה, קטנה, אני הולכת להרגיע את אחים שלך ואת תישארי עם אבא, תלמדי אותו לא לשים יותר מדי סוכר בעוגיות, בסדר?" היא הנהנה ונישקתי את ראשה.
תפסתי את שון ולוקה ולקחתי אותם לסלון.
"מה יש לכם?" שאלתי ובחנתי אותם. "הוא מניאק."
"שון." הזהרתי בזעם.
"אתם אחים!"
"גם ניקי ואבא היו אחים, הוא לא דיבר איתה עד שהם היו ממש גדולים."
"והצטערתי על זה כל השנים אחרי זה, מר שון לומברדי. אתה לא רוצה שזה מה שיקרה עם לוקה," הוא הניד בראשו. "אני כבר בן תשע, אתם הייתם ההורים שלי לפני שהייתם ההורים שלו. למה את-"
"שון." אמרתי ותפסתי את ידו. "זה לא הוגן."
"זה נכון. אתם הייתם ההורים שלי לפני שהייתם ההורים שלו ואתם עכשיו שונאים אותי!" הוא ברח לחדר שלו ונאנחתי. "את ניסית." איידן לחש ונישק את מצחה.
לקחתי ממנו את לונה והיא חייכה אליי. "אל תהיי עסובה, אמא.." היא חיבקה את צווארי. "כן, סאנשיין." איידן אמר ונעץ בי מבט. "אל תהיי עצובה."