"We should all die together."
_________________
החזקתי את הילדה הקטנה עם ידיים רועדות,
החיוך שלה כל כך זוהר ומדבק שאני חייבת לחייך יחד איתה.
"אבא," היא אמרה בעייפות. הרגשתי כאילו אני שוב עומדת לבכות. יש לו ילדה. זה עדיין לא נקלט במוח שלי שהוא אבא לילדה קטנה.
הוא הסתכל עליה, החיוך שלה רך כשהעיניים שלו נופלות על שלה.
"מה?" הוא התקרב אל שתינו. הוא עדיין לא מסתכל עליי, אני רואה שהראש והמחשבות שלו לא נמצאות כאן איתנו, בחדר הזה, אלא קילומטרים רבים מכאן.
"אני רעבה." היא התלוננה, כפות הידיים שלה מכסות את הפנים שלה בדרמטיות.
הוא צחק, כנראה רגיל להצהרות שלה.
"אני אכין לך משהו." הוא נישק את המצח שלה, העיניים שלו נעולות עם שלי.
אני לא יודעת איך להתנהג עכשיו לידו. קשה לי לקבל את הידיעה הזאת שיש לו בת. קשה לי לקבל את זה שבזמן שהוא ואני היינו בשלבים הראשונים שלנו ביחד, הוא הלך ויצר ילדה קטנה.
היא זזה באחיזה שלי, ויישרה את הרגליים שלה כסימן שהיא רוצה לרדת למטה. הנחתי אותה על הרצפה, והיא רצה עם הרגליים הקצרות שלה להארי.
היא הרימה את הידיים שלו וסימנה לו שהיא רוצה שהוא ירים אותה.
הוא לא זז, רק הסתכל עליה עם מבט לא מובן.
"את לא תינוקת, אני לא מרים אותך." הוא אמר לה בקשיחות.
היא הסתכלה עליו, נותנת לו מבט קצת מפחיד יחסית לילדה בת שלוש וחצי.
"אל תשים לי את הירקות בצד כמו שאתה עושה כל הזמן, שנינו יודעים שאני לא אוכל אותם. במיוחד לא את ה.." היא התנשפה בתסכול, היא לא זכרה את השמות של מה שהיא רוצה להגיד.
"הירוק והאדום." הארי צחק עליה ותיקן אותה. "מלפפון ועגבנייה."
"אני יודעת איך קוראים לזה," היא הסתובבה אליי, ונתנה לי פרצוף שאומר 'רואה עם מה אני מתמודדת כל יום?'
צחקתי מהפנים החמודות והעצבניות שלה, והיא פשוט חייכה כרגיל את החיוך הקורן שלה.
"אז אל תשים לי אותם באוכל," היא דרשה.
הפנים של הארי הופתעו, "מי את חושבת שאת בכלל שתגידי לי מה לעשות?" הוא צעק עליה.
לרגע נרתעתי, וחשבתי שהוא רציני עד לרגע שבלה צחקה בקול, כף היד שלה נחה על הבטן שלה.
"מי אתה..." היא התקשתה לעקוב אחרי המשפט המהיר והמורכב בשבילה, "שתשים לי ירקות באוכל?" היא רקעה ברגל שלה, וצרחה בשביל להתגבר על הקול הרועם של הארי, ושניהם פרצו בצחוק גדול, החיוכים הגדולים שלהם כל כך זהים.
אני מרגישה כל כך לא קשורה לסיטואציה הזאת.. הם משפחה.
אני בעצמי ילדה בת עשרים ואחת שעדיין לומדת באוניברסיטה, לא מתאים לי לקבל ילדה קטנה אחת.
לפחות ככה אני חושבת לבינתיים.
אני לא יכולה לחכות כבר עד שאני אגיע לחדר שלי ואוכל לבכות כמה שאני ארצה.
קשה לי להביע את הרגשות שלי כרגע, במיוחד כשאני יודעת כמה קשה אני לוקחת את מה שהארי הפיל עליי.
קשה לי, נקודה.
הארי ובלה נעלמו למטבח, ואני נשארתי לעמוד בסלון, הרגליים שלי דבוקות לרצפה.
"אייבי?" שמעתי את הקול הגבוה של בלה צועק מהמטבח.
הסתכלתי לעבר המטבח, וישר על הדלת.
תפסתי את ידית הדלת, ומצאתי את דרכי הביתה במהירות.
_________________
"And I'll hope that you'll remember me."
I See Fire - Ed Sheeran.
YOU ARE READING
All Over Again (B.S sequel)
Fanfictionכנסו לAll Over Again, הסיפור השני של Boarding school.
