אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 1- "חולה נפש"

(בתמונה למעלה, קאי)
פרק 1
הוא יצא מהבית נסער. כולם ראו אותו מעוצבן, אבל מעולם לא ככה. הוא הלך ממש מהר ברחוב. חדור מטרה. השעה הייתה אחת וחצי בלילה. והנה הוא הגיע. מולו באחת הסמטאות עמדו חבורה של נערים בני גילו. הוא ניגש ישר אליהם והצמיד את הבלונדיני בחבורה לקיר.
"אתה ירדת עליה!" הוא אמר. טון קולו היה כל כך מוזר.
"אתה פגעת בכבוד שמה!" צעק. כל מילה מודגשת בהטחת ראשו בקיר. האחרים ניסו להוריד אותו מהחבר שלהם, אבל מרוב כעס הוא אפילו לא שם לב.
"חבר'ה תנו לנו לדבר." אמר מקס בחיוך, "לכו להחטיף לג'וני, עוד לא שכחתי לו את השריטה על הרכב." אמר והחברים שלו הלכו.
"מה קרה? מה אמרתי שככ פגע בך? שמה? שאמילי הייתה סתם מעיקה וצומיסטית חסרת חברים? כן? זה?" החליט מקס הצמוד לקיר ללעוג לו.
אבל...
הוא הוציא את זה מהמעיל..
מקס צחק. "מה תעשה? תהרוג אותי?" גלגל עיניים. ו...
____________
"קאי.. מה עשית בחוץ בשעה כזאת..?" שאלה אחותו כשחזר הביתה.
"למה את ערה?" שאל בקרירות.
"למה אתה ער?" השיבה לו בשאלה.
הוא התעלם וניגש לחדר האמבטיה. היא באה בעקבותיו. הןא שטף את ידיו והכיור התמלא ב..
"קאי... למה אתה מלא בדם?" בריאן רעדה.
"את מוכנה להפסיק לשאול שאלות?" הוא כמעט צעק.
"לא! אני אחותך ואתה אח שלי ואתה כל מה שנשאר לי ומאז אמילי אתה לא מדבר איתי על כלום!" צעקה בריאן.
"תסתמי את הפה" אמר בשקט.
"קאי!" היא קראה
"אמרתי לך לעזוב אותי בשקט!" עכשיו הוא ממש שאג והיא נרתעה.
"זה קשור אליה? " שאלה.
והוא התעלם ונשכב במיטתו. היא עזבה אותו סוף סוף.
אבל הדמות שמלווה אותו לכל מקום עוד לא עזבה.
"מה את רוצה?" שאל אותה
היא כמובן לא ענתה, כמו שתמיד אהבה לעשות. "לא הצלחתי להציל אותך, מה עכשיו?" הוא אמר. והיא לא ענתה והמשיכה לטייל על קירות החדר שלו. "הוא פגע בשמך! מה יכולתי לעשות?" קרא. והיא, כמו מתעלמת. "זאת לא אשמתי שהוא פוץ, מישהו היה צריך לעשות את זה!" אמר. "חרא!" הוא צעק בתסכול. כבר שנה שהיא גורמת לו להשתגע. נמאס לו לרוץ אחריה בכל העולם, ולאטום את עצמו לאנשים האחרים. אף אחד לא רואה אותה מלבדו.
הוא נאנח ונתן לזכרונות מאותו היום לעלות חזרה במוחו:
בעיינים פעורות, הוא לחץ על ליבו בידיו והרים אותן כדי להסתכל, וכשראה אותן מגואלות בדם הוא נבהל וקפץ אחורה באינסטינקט.
"ברי!!!!" הוא קרא.
"בריאן!!!!" הוא קם והחל לרוץ בבית.
"אמילי!!!!!"
"אמילי!"
"קאי"... נשמע קול חנוק מדמעות, "קאי אני כאן". בריאן אחותו הצעירה נעמדה לידו, השיער החום-בלונדיני שלה סבוך ומלוכלך, בגדיה נראים כאילו לא כובסו זמן רב. היא הביטה בו בעיניים מלאות דמעות והנידה בראשה. קאי הסתכל עליה ברגש לא מוסבר למשך כמה שניות שהרגישו ארוכות מתמיד, ואז הוא התחיל לרוץ ולצעוק את שמה של אהובתו.
"אמילי! איפה את???? אמיליייי!!!!!"
על אף שהיה מלא בדם ולכלוך, תפסה בריאן את אחיה, מנעה ממנו לזוז וחיבקה אותו חזק בכל כוחותיה. הוא נאבק. וצעק וצרח, ולאט לאט אזל כוחו.
הימים שאחרי היו קשים. קאי התעורר בבית החולים ושהה שם כשבוע, כי מצבו היה רע. אבל הכי נורא היה שהוא היה בודד. לבריאן היה אסור לבקר. מלבדה ומלבד לובלי החתולה שלו, לא היה לו אף אחד.
_____________
הדמעות שחונקות את גרונו כבר שנה שלימה, שוב ניסו לצאת ולא הצליחו. הוא נזכר איך הרופאים ריחמו עליו יותר מכל המטופלים.
אף אחד לא יודע מה היא הייתה בשבילו. "חולה נפש" מכנים אותו.
בריאן דפקה על דלת חדרו הפתוחה והציצה קצת לכיוונו. "לילה טוב." אמרה לו חרישית. הוא נאנח. הזיכרון מפעם הזכיר לו כמה הוא אוהב את אחותו. כל לילה היא מציצה ואומרת לו לילה טוב. הוא מעולם לא ענה לה. היא פנתה ללכת. ופתאום הוא שמע את קולו בוקע מגרונו. "לילה טוב ברי."
_____________
"בוקר", אמרה בריאן לקאי כשהואיל לסיים להתלבש ולצאת למטבח. הוא הנהן אלייה ולקח את הקפה מהמדף. לובלי עלתה על השיש לידו והוא ליטף אוצה בחיבה.
"יש כסף מאמא" הודיעה לו והניחה על השולחן מעטפה עבה.
"זה מגעיל אותי." אמר לה פתאום.
"אני יודעת, גם אותי. נמאס לי לקבל ממנה את הכלום ושום דבר שהיא מביאה. כאילו, תודה רבה על חסדייך אישה. במקום לפתוח את הבנק תפתחי את הלב." השיבה בריאן.
"לא יודע. מי צריך שהיא תפתח את הלב? לא חושב שהייתי רוצה קשר איתה." אמר קאי.
"מעדיף את החיים השקטים פה בבית. שתשאר שם ותעשה מה שתעשה עם הבחור שלה בניו יורק." הוא כמעט ירק את הקפה שהכין. זה היה חם מידי.
"אין מצב שלא היית רוצה חיים נורמליים כמו לכולם, ולא להיות סתם ילד מתרומת זרע." אמרה ברי ורכנה להתעסק ברוכסן התיק שלה שנתקע.
קאי בהה בשיערה החלק כשהשתפל מהצד כמו מסך והסתיר את פניה. "אני לא יודע מה הייתי רוצה." אמר.
היא התרוממה. "אני רצינית. בוא נתחיל לעבוד, נמאס לי להיות תלויה באישה הזאת."
"טוב." אמר קאי בחוסר התעניינות.
היא שבה לתיק שלה. הוא ניגש והזיז אותה. "את צריכה חדש." אמר וניסה לתקן לה אותו.
"זה לא בוער לי." אמרה כשהוא עזב את התיק ביאוש.
"יצאתי." שמעה אותו אומר ושנייה אחר כך שמעה את טריקת דלת הבית. כשהסתובבה ראתה שהרוכסן מתוקן. היא חייכה.
____________
"בוקר טוב קאי. רושמת לך איחור". אמרה המורה כשקאי נכנס לכיתה כרגיל באדישות ובלי לדבר עם אף אחד.
הוא התעלם כמובן והתיישב במקום שלו לייד החלון בסוף הכיתה. המורה המשיכה בשיעור.
כשנשמע הצלצול וכולם יצאו, ביקשה המורה לדבר איתו. הוא עצר. "קאי מה שלומך?" חייכה. הוא הסתכל עליה ולא ענה. חיכה שתיגש לעניין. "תגיד, מה איתך? מה יש? למה אתה כזה מצוברח? אני חושבת שהפעם היחידה שדיברת איתי הייתה כשביקשת לשבת לבד".. היא צחקה. היא שמה לב שהוא אדיש, אז ישר אמרה, "תשמע קאי... זה באמת בקשר לישיבה בכיתה. מחר או מחרתיים, אני צריכה לבדוק עם המנהל, תגיע אלינו לכיתה הבת של המפקח של כל העיר. ואין לנו יותר מקומות בכיתה, אז זה או שהיא תשב לידך, או שאחרים. תבחר." אמרה לו.
הבחירה הייתה מעצבנת אבל קלה, את כולם בכיתתו הוא לא סבל, אז העדיף את החדשה.
"בסדר חמוד, אה ו.. תהיה נחמד אליה היא הבת של המפקח." חייכה.
בדרך הביתה, ראה קאי מודעה של דרושים עובדים ונזכר בשיחתו עם ברי בבוקר. הוא תלש אותה מגדר הפלסטיק והסתכל. מסעדה. קרובה לבית. הוא תחב את הפלייר לכיסו והמשיך הביתה. אמילי עקבה אחריו. "תפסיקי ללכת אחריי. אני מנסה לעשות מה שתמיד אמרת לי!" אמר לה. היא המשיכה לשהות לידו בלי להגיב. "אוף!" צעק. אנשים ברחוב סובבו ראשים בפליאה.
"היי". אמרה לו ברי כשחזר. "מצאתי עבודה". אמרה בהתרגשות.
"כבר?" התפלא.
"כן, קייטי הציעה שאעשה איתה בייביסיטר". קראה.
"ברי.. למה את צריכה לעבוד? את בת..-"
-"שש עשרה. אני בת שש עשרה בעוד חודש וקצת. למה שלא אעבוד?"
"כי אני יכול". אמר
"ההבדל בנינו הוא רק שנה. אל תתנשא."
נמאס לו מהוויכוח הזה.
"בסדר. נעבוד שנינו". נאנח והלך לחדרו.
כעבור שתי דקות רצה אליו לחדר. "שנינו? מה זה אומר שנינו? מצאת עבודה?!" קראה בשמחה.
"לא" שיקר.
שמחתה נמוגה.
"מחר באה אלינו ילדה חדשה לכיתה". אמרה בריאן לאחיה.
- "יופי". השיב
"הבת של המפקח" הוסיפה.
- "יופי". ענה שוב בהיסח דעת.
" רגע מה? גם אלינו".
"אני יודעת. אמרו שיש שתיים. אחיות." אמרה ברי.
"כמה כיף". אמר בציניות.
_____________
היא נכנסה לכיתה. החדשה. הוא ניסה שלא לשים לב שהיא יפה במיוחד. היה לה שיער כתום כמו אש. אולי אפילו אפשר לומר שאדום. היא הייתה נמוכה ממנו כמעט בשני ראשים. "מוזמנת להציג את עצמך חמודה" אמרה לה המורה בחיוך רחב מידי. חנפנית. חשב קאי. כנראה שגם החדשה שמה לב, כי ראו על פניה שהיא מבינה שמחניפים לה. "אלינור. " זרקה. "זה הכל חמודה?" שאלה המורה. "רוצה לספר לנו מאיפה עברת? על החברים שלך, על ההורים שלך.."
"עברתי מתיכון אספנור, חברים אחלה. ומה את רוצה לדעת על ההורים שלי?" השיבה אלינור בקצרה.
כל הכיתה הייתה בשקט, אבל נשמע גיחוך קל מהאיזור ליד החלון. כולם הביטו בבחור שגיחך. "אתה רוצה לשתף אותנו במשהו קאי?" שאלה המורה.
"לאלא שום דבר". אמר.
המורה קלטה שצריך להתחיל שיעור.
"טוב גשי שבי שם." היא אמרה והצביעה על המקום הפנוי ליד קאי.
כל התלמידים צחקקו.
קאי גלגל עיניים.
אלינור התקדמה לעבר המושב, ועצרה אותה תלמידה במושבים מקדימה ואמרה לה "בהצלחה" בגיחוך. "למה?" תהתה אלינור. "כי הוא לא נחמד לאף אחד. מוזר. חולה נפש כזה." השיבה התלמידה.
אלינור התיישבה לידו. "שלום". אמרה. הוא התעלם ושרבט במחברת שלו, אבל אחרי מה שהתלמידה ההיא אמרה, היא לא הופתעה. אבל העובדה שהוא לא הסתכל עליה, נתנה לה אפשרות לבחון אותו. הוא היה נראה כל כך טוב. שיערו החום הגיע עד לסנטרו וחציו היה אסוף בגומייה אחורנית, והיו לו גוף שרירי ופנים מדהימות, היא הייתה בטוחה שאם רק היה מחייך כולו היה מואר. אבל הוא לא חייך. ולא היה מואר. הוא לבש פוטר וטרנינג שחורים, ונשען על הקיר של החלון. הוא מצא חן בעינייה. עושה רושם של באד גאי זורם ומושך. לא היה לה מושג כמה טעתה.
"מה נשמע?" שאלה בניסיון לייצר שיחה. קאי חייך לעצמו בלב, איזו מטומטמת. הוא לא ענה. "מה שם שלך?" שאלה שוב.
הוא צחק בליבו על ניסיונה לדבר איתו.
"אז הקטע שלך זה להשתדל לא להחבב על אנשים?" היא אמרה פתאום.
הפעם יצא לו חיוך של גיחוך קטן בזווית הפה. "לא התחבבתי עלייך?" שאל בציניות.
"לא דיברת עד למשפט הזה". גלגלה עיניים.
"אני לא מרבה לדבר". אמר.
"אני רואה". השיבה.
"אתה גר פה בשכונה?" שאלה.
-"למה זה מעניין אותך?"
-"זה לא".
-"אז למה את שואלת?"
-"מנסה ליצור שיחת נימוסין עם בן אדם שהרגע פגשתי. אמא שלך לא לימדה אותך מה זה נימוס?" אמרה בבדיחות הדעת. לא היה לה מושג כמה זה לא בדיחה.
"לא." הוא אמר באדישות.
היא התבוננה בו. התחשק לה כבר לקרוא אותו כמו ספר פתוח, הוא נראה כמו מישהו שסיפור שלם עומד מאחורי ליבו.
נהיה חם בכיתה. הוא פתח מעט את החלון ודרכו נכנסה רוח גדולה והעיפה לו כמה דפים שהיו על השולחן. אלינור התקופפה להרים עבורו. "אל תגעי בזה!" קרא אליה אבל היא בכל זאת הרימה. צץ מהערימה הפלייר של המסעדה. "דרושים עובדים? אתה מחפש עבודה?" שאלה. "כן, אבל ביקשתי ממך לא לגעת." אמר בעצבים. "בסדר פעם הבאה לא אעזור לך." אמרה לו כביכול נעלבת. "אתה יודע יש.."- התחילה לומר אבל המורה קטעה אותה. "הי! אתם בסוף! אתם מפריעים לי!" קראה אליהם.
בסוף הלימודים הלך קאי הביתה כהרגלו ברגל. הוא תקע אוזניות באוזניו והאזין למוזיקה האהובה עליו. בכמעט חצי הדרך הוא קלט שמישהי מאחורה קוראת לו לעצור. "מה את עושה פה?" זאת הייתה הג'ינג'ית. "הולכת הביתה." השיבה. הוא תהה איפה הבית שלה אבל שתק והם המשיכו להתקדם. "מה שרציתי לומר לך בקשר לעבודה שאתה מחפש, זה שבדיוק מחפשים עובדים בסופרמרקט שאני עובדת בו. אם אתה מעוניין אני יכולה להשאיר לך פרטים". אמרה לו. "מה המספר שלך?" שאלה. "אני לא צריך. תודה". השיב. "בסדר. ביי". אמרה ונכנסה בשער אחד הבתים ברחוב של קאי. זה הבית שלה? אבא שלה לא אמור להיות מפקח טחון? תמה, אבל המשיך לביתו שהיה לא רחוק משם.
הוא ציפה לברכת השלום של בריאן כשנכנס. אבל היא לא הייתה בכניסה לבית, לא בסלון וגם לא במטבח. רק לובלי פינקה אותו בכך שעלתה עליו והוא גרד מאחוריה אוזניה כמו שהיא אוהבת. הוא נכנס לחדר של בריאן. "חזרתי". אמר אבל היא לא הייתה שם. הוא פתח את הטלפון שלו ומצא שם הודעה ממנה.
הלכתי ישר אחרי הלימודים עם קייטי ובת' לעבוד. זה בבית של קייטיי, אל תדאג. אה והכנתי ספגטי לפני שהלכתי אם אתה רוצה.
בת'? מי זאת בת'? הוא היה די בטוח שלא שמע עליה מעולם. ובריאן מרבה לדבר על חברותיה.
הוא הוציא את הספגטי מהמקרר והרגיש רע שאחותו הקטנה דואגת להשיג כסף. אמא שלהם השביעה אותו לדאוג לה. אף על פי שלא הקשיב לאמא שלו אף פעם, ולא סבל אותה, וחשב שהיא האחרונה שיכולה להגיד למישהו לדאוג לאחותו, הוא נשבע שכך יעשה. אבל משום מה אנשים מחוץ היו בוודאי חושבים שבריאן היא האחות הגדולה. הוא היה מודע לזה שהוא משמש כאח גדול גרוע, אבל מעולם לא ניסה לעשות משהו בנידון. אבל עכשיו הוא החליט שהוא הולך לנסות את המסעדה הזו שראה בפלייר.
הוא הוציא את הפלייר ובדק כתובת.
והלך. פשוט הלך בלי להתמהמה.
וגם בלי להחזיר את השניצלים למקרר. לובלי התענגה עליהם.
המסעדה נראתה טוב. ברמה ושמשלמים טוב לעובדים. הוא ניגש לדלפק וביקש מהבחורה שעמדה מאחוריו לקרוא לאחראי. היא הלכה וחזרה עם בחור ממושקף ורזה עם זיפים בלחייו. "שלום, באתי בקשר לזה" אמר קאי ושלף את הפלייר. "אה אין בעיה. אני לא פנוי כרגע, תבוא מחר ליום הכשרה?" אמר הבחור. קאי הנהן. "אני ארתור. אהיה פה גם מחר. אתה?" שאל. "קאי". השיב קאי. "בסדר, אבל אני צריך את הפרטים שלך תעודת זהות וכזה" . הוא לקח עט ושרבט משהו על פתק שהגיש לקאי. "זה המספר שלי. שלח לי לכאן את כל הפרטים המזהים." אמר לו. "בסדר, תודה רבה יום טוב." אמר קאי ויצא מהמסעדה.
הרגשתו השתפרה מעט אבל אז הוא ראה את דימיטר, אחד מהחבורה של מקס, הולך לו ברחוב מולו. דימיטר ראה אותו. הם הביטו אחד בשני במבטי שנאה והזהרה. כמו אומרים "נראה אותך". הם עברו ממש אחד ליד השני. היה נראה שדימיטר רוצה לומר לו משהו, אבל הוא קפץ את שפתיו. קאי גלגל עיניים וגיחך. דימיטר נראה ממש כאחד שמתאמץ לעצור את עצמו. אז קאי ניצל את זה. "כן? שפוך." צחק. ודימיטר באמת פלט משהו. "מה? לא שמעתי, אם תועיל בטובך לדבר.."- התחיל קאי לצחוק עליו אבל דימיטר התפרץ. "אמרתי שאני לא מאמין על אחותך!!" קרא ומיהר ללכת. אחרי שהלך קאי התבלבל. "אחותי?!" הוא צעק אחריו אבל דימיטר לא הסתובב.
תכתבי לי את הכתובת.
הוא כתב לבריאן, והיא לא שאלה שאלות ומיד כתבה לו.
פאק. חשב. זאת הייתה הכתובת של דימיטר.