אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 14- משהו שמתגלה ומישהו שמבלה.

(בתמונה למעלה, נדיה)
פרק 14
"אני לא מאמין". אמר קאי. זו הייתה לפחות הפעם השבעים שאמר את זה.
האיש כבר ישב לצידה של ויקטוריה. האדם שהיה נשוי לויקטוריה היה ג'ונאס.
הוא אבא של נדיה.
"אז ככה אתם מכירים." אמר קאי בסוף.
"קאי, מי זה...?" שאלה בריאן.
"לא חשוב". קאי ביטל אותה.
"רגע אז מי זאת בקי?" דרש לדעת מג'ונאס וויקטוריה.
ויקטוריה נענה בראשה לשלילה. "גילתם יותר מידי ליום אחד. אני לא מוכנה להוסיף אפילו פרטים קטנים". החליטה.
קאי השתגע. הוא בעט בספות, בשולחן, בהדום, במה לא. "לא מבין איך את קוראת לעצמך אימא!" קרא. "ואתה חתיכת איש תחמן ומסכן שהתחתן עם הטעות הכי גרועה שקרתה לעולם הזה". הוסיף. כולם שתקו.
"אין אפילו מילים כדי להסביר את השנאה אלייך". סינן קאי בשקט, וזה המשפט שהכי פגע בה.
___________
אחר כך, הראו להם את החדרים שלהם, מפוארים, כמובן, והם סידרו בהם את הדברים והחליפו בגדים.
אחרי זה קאי יצר לחצר האחורית. הוא התכוון רק לשבת על הדשא, אבל הבריכה קראה לו. הוא קיפל מעט את מכנסיו וטבל את רגליו במים. לפתע נדיה הופיעה לידו ושלשלה גם היא את רגליה. "אפשר?" שאלה. "את לא בדיוק שואלת". ענה לה. "נכון מאוד". חייכה.
"טוב, שמע, אני יודעת שאתה לא בדיוק מת עליי, בגלל שהוסתרתי ממך, ובגלל ההורים שלי שתאמין לי שגם אני לא חולה עליהם, אבל בכל זאת, מציעה שתתן צ'אנס, אולי נוכל לבלות יחד פעם אחת בחיים, שלושתנו. תמיד רציתי אחים." אמרה נדיה, אין מה לעשות, היא הייתה מגניבה.
"אני מניח שאת צודקת". הוא נאנח ואמר, להפתעתה. "אזזז, איך החיים בסן פרנסיסקו?" שאלה נדיה. "יודע מה, זו שאלה של מבוגרים. אל תענה". ביטלה והוא צחק. "וכאן, בניו יורק, איך החיים?" שאל. היא צחקה, אבל ענתה. "האמת, די טובים, אתה יודע, בת של מפורסמים". אמרה. "כן, אני יודע." השיב.
בריאן הופיעה ליידם. "מצטרפת". היא הכריזה והתיישבה לצידם.
"אנחנו צריכים לצאת מתישהו, כולנו". אמרה נדיה. "מה, לאן?" שאלה בריאן. "נעשה לכם סיבוב בעיר, שיהיו לכם גם זכרונות סבירים מניו יורק, במקום רק סבל מהדברים שגיליתם." נדיה הסבירה. קאי חייך. "הולך". אמר, ובריאן אישרה גם היא.
הם ישבו ככה כמה דקות, בשתיקה, מביטים ברגליהם המשוכשכות במים במבוכה.
"מצטערת על החיים המזדיינים שקיבלתם". זרקה נדיה לבסוף.
"כשחושבים על זה, דווקא די טוב לי בסן פרנסיסקו." ענתה לה בריאן. "וואלה? ספרו לי קצת על זה". ביקשה נדיה. "לי יש חברים טובים, ויש לנו בית די שווה, כמובן בלי השוואה לכאן, אבל בית יפה, חדר משלי, חתולה, ציונים סבבה, כאילו, תכלס מה עוד בחורה מתבגרת צריכה?" השיבה בריאן. "לא יודע, הורים, אולי?" עקץ קאי. הבנות התעלמו מדבריו. "מה איתך, אדון דיכי?" שאלה נדיה. "דיכי?" שאלה בריאן וצחקה. "דיכאוני", הסבירה נדיה וציפתה לתשובה מקאי. "אני מסתדר, תודה לאל, לא צריך הורים, אני חושב. אבל בואי נגיד שעל הציונים שלי לא מדברים". השיב קאי. נדיה צחקה. "האמת מבחינת לימודים אני בסדר, שבוע שעבר התקבלתי לקולג' של סטנפורד, כנראה שאלמד שם בשנה הבאה." אמרה להם. "את רואה בריאן, זאת, כנראה, הילדה המוצלחת במשפחה". ציין קאי והם צחקו.
בערב כולם היו בחדרים, ניסו להסתגל קצת למקום. בעיקרון קאי התכוון לשמוע מה יש לאימו להסביר וללכת, אבל הייתה לו הרגשה שלא מספרים לו את כל הסיפור.
החדר שקיבל היה כפול בגודלו מחדרו הרגיל, וגם הרבה פחות חמים בהרגשה. בחדר הרגיל של קאי, במקום אחד הקירות הגדולים, יש ויטרינות לאורך הרצפה ועד התקרה, שמראות לו את כל הלילה ומובילות לחצר האחורית של ביתם. כאן, באחוזה של ויקטוריה, הוא הרגיש לכוד בחלל ענק. במקום קצת אוויר וחוץ, קיבל ארבע קירות ענקיים עם דלת לחדר אמבטיה ענק צמוד, ומין מיטת אפריון גדולה, שכשנכנס לתוך הרי הבד והוילונות הרגיש באפלה שהעיקה על ליבו. מלבד המיטה, בחדר היו שידה קטנה, ארון בגדים ריק, שולחן כתיבה ללא שום חפצים וכיסא. כל הפריטים האלה לא מילאו את החלל הגדול והשוו לחדר תחושת ריקנות.
בדיוק כשחש את המועקה על ליבו, זאת שכשהוא מרגיש אותה הוא יודע שרוב האנשים במקום זה בוכים, אמילי הופיעה. היא התיישבה לצידו על המיטה, והוא אחז בחזהו חזק, היכן שממוקם הלב, כי ידע שהיא הגיעה בשבילו, כדי שלא ירגיש בודד, והוא היה אסיר תודה לה על זה. "אני לא יודע מה אני עושה כאן." הוא הודה באוזניה. היא לא השיבה, ורק הביטה בו. "אני יודע שזה מה שהייתי צריך לעשות, שזה הדבר הנכון, אבל למה אני לא מרגיש כך?" הוא תהה ונשך את שפתיו, כאילו מנוע מלומר דבר נוסף.
הוא ישב כך במיטה המפוארת בין השמיכות וחשב. לפתע הטלפון שלו רטט לידו. על צג המסך היה כתוב: "ג'ני".
"ג'ני!" הוא קרא אל תוך המכשיר.
"נשמע שאתה שמח לשמוע אותי". השיבה ג'ניפר בבדיחות הדעת.
"נכון". הוא הודה, באמת שמח לשמוע שוב את קולה. היא צחקה, אבל זה לא היה צחוקה הרגיל, הפעם קאי הבחין שהוא שקט מעט וקצר. "קרה משהו?" שאל אותה. "לא." השיבה לו. "אז למה התקשרת?" הוא שאל. "סתם, רציתי לדבר איתך..." השיבה ללא שמץ של מבוכה.
הוא חייך. "טוב." אמר.
"אזז... מה איתך?" שאלה ג'ניפר.
"עכשיו יותר טוב". הוא אמר וזכה לצחוק אמיתי מפיה.
"איך בחיים המפונפנים?" שאלה אותו בציניות. "האמת, חרא משציפיתי." השיב, "גילתי יותר מידי דברים לערב אחד, בא לי להרוג מישהו, אני לא צוחק". הוסיף.
"מה גילת?" הסתקרנה ג'ניפר.
"יש לי עוד אחות, קודם כל." אמר, וחייך למשמע הפתעתה. "יש לך מה?" היא קראה.
הם ישבו הרבה זמן בטלפון והוא סיפר לה הכל, וגם היא שיתפה אותו בדברים, עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר קאי לא זכר איך, אבל הטלפון שלו היה פתוח על כרטיסיית השיחה אבל היא הייתה מנותקת כשנרדם.

______________
"בוקר לך". נכנסה נדיה לחדר ופתחה לרווחה את החלון כך שקרן שמש חדרה לעיניו. הוא נאנח והתהפך במיטה. "יאללה, נו, קום, אנחנו יוצאים היום". הכריזה נדיה ומשכה מעליו את השמיכות. "קשה להעיר אותו". נכנסה גם בריאן לחדר וציינה באוזני נדיה. "שמתי לב". השיבה נדיה והתיישבה עליו. "הי! אני כאן!" קרא קאי. "אח, אתה עושה מעצמך קדוש מעונה". אמרה נדיה וטפחה על גופו.
בסופו של דבר הוא קם, והתארגן, ויצא לסלון. "איפה ויקטוריה?" שאל את נדיה שישבה שם, כבר מוכנה ליציאה והתעסקה בטלפון שלה. "יצאה לצילומים כבר מזמן". אמרה נדיה. בריאן נכנסה גם היא לסלון. השיער שלה היה היום מתולתל והיא קשרה עליו חצי מטפחת לבנה שסגרה את מצחה. היא לבשה גופייה שחורה ומכנסיים קצרים ורחבים בצבע בז', ועל אצבעותייה היו הרבה טבעות. היא התיישבה ליד נדיה, וקאי ראה יותר ויותר את הדמיון בניהן. נדיה לבשה גם היא גופייה שחורה, אבל קצרה יותר, וממכנסי הג'ינס הנמוכות שלה הציץ מכנס בוקסר שחור, וגם היא כרכה על מצחה חצי מטפחת שחורה. נדיה זרקה לקאי מטפחת ורודה בוהקת די מגניבה עם אותו הדפס כמו האחרות. "קח, תשים, זה תלבושת אחידה שלנו". אמרה לו. הוא גלגל עיניים וקשר את המטפחת על שיערו המשוך לאחור.
"מה עשית לשיער שלך?" שאל קאי את אחותו. "נדיה עשתה". השיבה. נדיה גלגלה עיניים וקמה מהספה. "אנחנו הולכים להנות היום". קראה נדיה וכרכה את זרועותיה סביב שניהם. "לאן הולכים בכלל?" שאלה בריאן. "הו, את עוד תראי מתוקה." חייכה נדיה.
הם נסעו ברכב של נדיה, והיא נהגה. היו שירים בפול ווליום וככה הבינו קאי והיא שהם חולקים אהבה לאותה להקת אומנים. "בת כמה את?" שאלה בריאן את נדיה כשעוד היו ברכב. "שמונה עשרה ותשעה חודשים". השיבה נדיה. "יש לך חבר?" שאלה בריאן עוד. "לא." אמרה נדיה. "את סטרייטית?" שאלה בריאן. "ביססקואלית". השיבה נדיה ובריאן השמיעה קול של "אהההה" כזה. "מה איתכם, מבחינת זוגיות?" שאלה אותם נדיה. "אני לא, קאיושלה כן". חייכה בריאן. "כבר לא בטוח". מלמל קאי וגרם להן להבין שהוא לא רוצה לדבר על זה, והם הניחו לנושא.
"יאללה רדו לי מהאוטו, הגענו". קראה נדיה וירדה מהרכב. קאי ובריאן יצאו גם הם והביטו סביב. הכל היה עפר, אבל נוף מדהים. "עושים טיול ג'יפים." הכריזה נדיה ומשכה אותם לאיזור ההדרכה. שלושתם קיבלו שם משקפי מגן גדולות ומצחיקות, אז נדיה החליטה שהם חייבים להצטלם, אז היא שכנעה אחד מהאנשים הנוספים שהיו שם לצלם אותם העמידה אותם שעה לתמונות. בסוף זה נגמר והם עלו לג'יפ שקיבלו. קאי החליט לנהוג. "היידה!!!" צעקה בריאן והם התחילו לנוע.
בסופו של יום מצחיק ומהנה שהם בילו יחד, שלושתם חזרו לאחוזה של ויקטוריה.