אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 8- שלושה וחצי ימים, בית חולים, מאוהב בשלד ושינוי.

(בתמונה למעלה, לובלי)
פרק 8
גם את יום חמישי העביר קאי באלפי סיבובים בעיר, ובמחשבות. היו לו יותר מידי נושאים להרהר בהם, אבל הןא לא יכל שלא להודות בליבו שהוא מתגעגע לבריאן וללובלי, ולעבודה שלו, אבל הרגיש שהוא צריך עוד מרחב, ושעוד לא מוכן לחזור.
לקראת הלילה הוא טייל בשכונה שלהם, מחפש דברים חדשים בקרב האנשים. הוא הקשיב לגברת אופאל השכנה מספרת לאדון ריילי איך הבן שלה מצליח בתחום הרפואה בחול, והוא האזין לשיחתם של חבורת הנערים, שהכיר היטב, בלי שראו אותו. היה נחמד להיות נסתר לשם שינוי, בלי שירדפו אחריו. אחרי שהלכו, ניסה לעקוב אחריהם, אבל באיזה שהוא שלב איבד אותם, אז הסתובב ליד איזור התעשייה הסגור בשל השעה המאוחרת. כששקע בעוד אחת מהמחשבות שלו, שמע לפתע חריקת בלמים, מין בום וצרחה מלווה בסיבוב גלגלים. בשנייה הסתובב אחורה. על הכביש הריק יחסית,  הייתה מוטלת דמות מדממת ורכב גדול התרחק משם במהירות. בלי לחשוב, הוא רץ קדימה ועצר את התנועה. שלושת הרכבים היחידים בכביש עצרו והנהגים ירדו מהרכב כשהבינו שמשהו קרה. אבל קאי רץ אל האדם ששכב על הכביש. הוא הפך את הדמות וגילה שזאת ילדה שהכיר, ג'ינג'ית. "הי! תקשיבי לי, יהיה בסדר! את בסדר, תסתכלי עליי! את ערה, הכל בסדר!" אמר קאי בניסיון להשוות לקולו נימה מרגיעה. הוא קרע במהירות את חולצתו מעליו והכין ממנה חוסם עורקים. הוא בדק את מקום הפציעה שלה והיא נאנקה מכאבים. "הי! הי, בת', תקשיבי! זה עומד קצת לכאוב, אבל זה יעזור, תחזיקי את היד שלי.." אמר קאי וקשר את הבד בחוזקה. היא השמיעה נהמת כאב ודמעות זלגו על פניה המלוכלכות. "תזעיקו עזרה!!" צעק קאי  אל האנשים שהיו מסביבו, ובאמת תוך עשר דקות הם היו על האמבולנס. האנשים על רכב האמבולנס לא התווכחו כשעלה איתם, ושאלו אותו על הקשר ביניהם ומה קרה, והוא שיתף בהכל כשהם טיפלו בבת'. "יש לה גבס על הרגל, כך שכנראה לקח לה זמן לעבור במעבר החצייה, וכשזה קרה הוא פשוט נסע משם, ולא הספקתי לכתוב מספר רכב". אמר קאי.
הם הגיעו לבית החולים והוא ישר רץ להודיע לאלינור, שהגיעה לשם במהירות, והסבירה לו שעדיף שאביהן לא ידע.
הם ישבו מחוץ לחדר הבדיקות. על כסאות מרופדים. והם שתקו. המצב היה מביך. אלינור לא ידעה איך להודות לו, והוא לא ידע איך לנחם אותה. אחרי כארבעים וחמש דקות של המתנה, יצאה אליהם אחת האחיות וחייכה ברכות. "שמחה להודיע לכם שבת'אני במצב מצויין, בזכות חוסם העורקים, היא תשתחרר אפילו כבר מחר בבוקר. תוכלו להכנס אליה ממש עוד מעט. שיחקת אותה". אמרה האחות בפנייה לקאי והלכה.
"קאי.." פתחה אלינור.
"את לא צריכה." השיב לה.
"לא, אני כן, ואני רוצה". אמרה. "בת' היא אחד הדברים היחידים שחשובים לי, ואני בטוחה שאתה יכול להבין את זה... ו.. בערב התעצבנתי עליה ובכלל לא היה אכפת לי שיצאה מהבית, ועכשיו אני מלאה ברגשות אשם, אבל בעיקר תודה. אתה הצלת אותה. אם לא היית שם ועושה לה את החוסם, כנראה שמצבה היה גרוע יותר". אמרה אלינור. עינייה הוצפו דמעות.
"לא נכון, היו שם עוד אנשים, הם היו עוזרים". הצטנע קאי.
"אני בספק." לחשה. "בקיצור.. תודה.." היא נבוכה וניסתה לחבק אותו או משהו, ואומנם קלט את זה מאוחר, אבל בסוף הוא החזיר לה חיבוק מגושם ומביך, שהם התנתקו ממנו מהר מאוד. "אני... נכנסת לבת'." אמרה אלינור. "בסדר, אתן לכן פרטיות, אבל אני נשאר כאן איתכן הלילה." אמר לה ומילא את ליבה בחמימות. היא הרגישה איך הלב שלב מנתר מהתרגשות, ונכנסה לחדר שבו שהתה אחותה.
כיוון שרק הגיעו אל בית החולים בשעה מאוחרת, הלילה עבר מהר מאוד. כמעט רק שעתיים או שלוש. ורק בבוקר הוא נכנס לחדר של בת'. היא ישבה שם על המיטה ונשענה אחורה על כרית, היד שלה הייתה אחוזה בידה של אלינור שישבה בכורסא לידה. "היי". זרק והתיישב על קצה המיטה שלה. "איך את מרגישה?" שאל. "הרבה יותר טוב. תודה, קאי. לעולם לא אוכל להשיב לך כגמולך". אמרה לו במתיקות. "מצויין". הוא אמר וחייך קצת. אלינור הביטה בו. איך זה יכול להיות? חשבה. איך יכול להיות שהוא שהה שלושה-ארבעה ימים ברחוב ושיער שלו עדיין מסודר? היא לעולם לא תבין את זה, וגם לא את העובדה שהוא אפילו לא מסריח.
כשבת' התארגנה לשחרור שלה, קאי ירד ללובי והתכוון ללכת, אלינור ליותה אותו. "שוב תודה." אמרה. "אין על מה". השיב. "לאן אתה הולך עכשיו? לבית ספר?" שאלה אלינור. "לא. לא יודע." ענה. "טיפלת בדבר הכי חשוב לי, ומה עם הדבר שלך?" לחשה לו. "אתה צריך ללכת". אמרה. והוא הנהן כי ידע שהיא צודקת.
הוא יצא, והיא התלבטה איך להפרד ממנו. בסופו של דבר בחרה לחבק אותו, בעדינות ככול שיכלה, ולהפתעתה הוא לא התנגד, ולחש לכתפה: "שמרי על עצמך, ועל המשפחה שלך". והלך. "אשמור". לחשה אלינור אחרי שהלך, וחיבקה את אחותה שהתקרבה אליה בנתיים.
_______
קאי דפק בעדינות על דלת הבית. כעבור שלוש שניות הדלת נפתחה. בפתח, עמדה אחותו, נראית חולה, חיוורת, כאילו לא ישנה, מלוכלכת, אבל.. כועסת. "ברחת." אמרה. היא הביטה בו בכאב, והוא שתק, פחד להגיד משהו, לדבר. "שלושה וחצי ימים." אמרה בריאן. "אתה פאקינג נטשת אותי. לשלושה ימים. יש לך מושג בכלל מה עברתי? דאגתי לך. כל כך. התחלתי לדמיין דברים, איפה אתה ישן, אם מישהו עשה לך משהו, איך אתה מרגיש. אבל עכשיו זה כבר לא מעניין אותי. זה לא. לא אכפת לי איפה ישנת, לא אכפת לי איך הרגשת. אתה זה שנוטש תמיד, אז זהו. עכשיו תורי." היא אמרה. לא צעקה, וגם נימת קולה לא הייתי כעוסה, היא אמרה את הכל בשקט ובנימה שקולה. "לאן את הולכת?" נבהל קאי. "לשום מקום. אני פשוט לא מעוניינת לדבר איתך." אמרה לו והלכה לחדרה. קאי נשאר נטוע בפתח הבית, הוא הביט על הסלון והשתומם. היו זרוקים על הרצפה עשרות בקבוקים ריקים, חלקם שבורים, חלקם חצי מרוקנים, ועל הרצפה היו כמה כתמי דם, כאילו מישהו נחתך משברי הזכוכית. בקיצור, הסלון היה מבולגן. לובלי רבצה על הספה וסירבה לקום. קאי הבין שעכשיו הגיע הזמן לקחת בידיים את תפקיד האח הגדול כמו שמעולם לא עשה. אז הוא התחיל לנקות ולסדר את הבית.
בימים שאחרי, הם חזרו לבית הספר, אבל גם שם בריאן קיימה את דיבורה. היא לא דיברה איתו בכלל, התעלמה מנוכחותו, את רוב היום העבירה מחוץ לבית, הוא לא ידע איפה, וחזרה רק לישון, ומייד בבוקר אחרי בית הספר הייתה נעלמת. אין דבר שכאב לו יותר מזה. אחותו לא מדברת איתו. זה היה קשה. הוא שוב חזר לדיכאון שבו היה כשאמילי הלכה. הוא היה חסר סבלנות לכולם, ובלימודים היה עצבני מתמיד. אלינור הבינה לליבו. באחד משיעורי שפה, הם ניהלו שיחה בלחישות. "קאי.. תגיד לי מה קורה." ביקשה אלינור. "כלום." שיקר. "טוב, מספיק עם החיטוטים, כי אתה יודע שלא אשחרר". אמרה. והוא הפתיע כשענה את האמת. ממתי קאי משתכנע כל כך מהר לדבר על עצמו? "היא לא מדברת איתי." הודה. אלינור הביטה בו, היא הבינה על מי הוא מדבר. היא הניחה את ידה על זרועו המקועקעת. הוא לא נרתע.  "אוף. אנסה לדבר איתה?" הציעה. "אין צורך". השיב, נתן לידה להישאר עליו עוד שנייה והזיז את ידו משם. בהפסקה ניגשה אליו תלמידה. אה. איזבל. "שלום אוסטין. לא סלחתי לך על ההברזה, אבל אני מוכנה לתת לך עוד ניסיון." אמרה ישר, כאילו מצפה שיתחנן לסליחתה. "אוותר". אמר. הוא ראה שהיא נדהמת, וראה מאחוריה את חבורת הבנים שניסתה להרשים. "מעולם לא אמרו לי לא, שתדע". אמרה לו. "מצוין, מישהו היה צריך לעשות את זה". השיב והלך. התלמידים שהיו מסביב שרקו והשמיעו קריאות צחוק. היא הלכה משם, נעלבת. אלינור עמדה ליד, חיוך מטומטם היה מרוח לה על הפנים."מה את צוחקת?" קראה איזבל כשהתקרבה אליה. "בלי סיבה". השיבה. בשיעור האחרון המורה הודיעה להם שהשכבה שלהם נבחרה להפעיל את יריד חג האהבה לכל תלמידי בית הספר, אבל לא כולם חייבים להשתתף בהכנות, אלא גם חלקם יכולים פשוט ליהנות מהיריד כמו כולם, אך בגלל שזה יום לימודים, כולם חייבים להגיע כרגיל. אז באמת כך קרה, כמה ימים לפני החג, התקיים יריד הדוכנים שעליו התלמידים עמלו מספר ימים. קאי הסתובב משועמם בין הדוכנים, כמו מאות תלמידי בית הספר. הוא לא הפעיל שום דבר ביריד, אך גם לא השתתף. הדבר המשמח היחיד שהיה בו זה שבסוף, היה משחק כדורסל מטורף. והקבוצה שלו ניצחה. הוא מעולם לא ראה את המאמן כל כך מאושר. כמה בנות ניגשו אל קאי לברך אותו, אבל הוא התעלם מהן. לפתע כמה בחורים מהקבוצה היריבה באו אליו. "אוסטין, ברכותיי על הניצחונות שלך במחצית." זרק לו זאק. "בשנה שעברה לא כל כך שיחקת". הוא כדרדר את הכדור על הקרקע. "נכון". השיב קאי. "ולמה זה?" המשיך זאק לשאול, "מה, שברון לב עוצר כדורסלנים?"אמר והחברים שלו צחקו. רק ברנדון שתק, וזה הזכיר לקאי את המקרה עם דימיטר. "סתום את הפה, זאק". אמר קאי וניסה לשמור על שלוותו. "רגע, אם זה בגלל שנשבר לך הלב.. ועכשיו אתה כן משחק.. זה אומר שהתגברת עליה?" זאק לא סתם את פיו. קאי דחף אותו. האחרים עדיין צחקו. "אפשר לחשוב מה אמרתי". חייך זאק. קאי הרביץ לו. והוא החזיר לו. "הי! אתם שם! להפסיק מייד!" קרא המאמן מרחוק. קאי שחרר את זאק בעצבים. "עוד לא סיימנו". הודיע קאי. זאק צחק. "מה שתגיד, אדון מאוהב בשלד. חג האהבה עאלק." אמר לו, וקאי התכוון לענות בכעס, אך ברנדון ענה במקומו. "זה מספיק, זאק". הוא משך אותו והם הלכו. קאי התפלא על ברנדון, שהרי שנא אותו, אך לא אמר מילה. הוא חזר הביתה. בריאן עדיין לא דיברה איתו, וכבר עבר שבוע וחצי. הוא שנא את זה. כשעישן בחצר, קיבל שיחה מאלינור. "הלו?" שאל. "קאי. תתכונן. עוד עשר דקות אני מגיעה עם איאן צ'ייס. אחותך בבית?" אמרה לו במהירות. "מה צ'ייס..? כן כן היא בבית." אמר בבילבול. "יופי. תפתח לי אתה את הדלת, ותדאג שתהיה בחדר שלה." אמרה לו וניתקה. חיוך התפשט על פניו. אחותו כבר הייתה בחדר שלה, כך שלא הייתה בעיה. ובאמת, תוך עשר דקות מסיום השיחה נשמעה דפיקה קטנה בדלת. הוא פתח. עמדו שם אלינור, יפה כמו תמיד, ואיאן, שנראה טוב כאילו שבדיוק חזר מצילומים. הוא החזיר בידו אפילו יותר בלונים ממה שהחזיק בפעם שעברה שהיה אצלם, וגם שוקולדים. "וואו". אמר קאי והסתכל על אלינור בשאלה. "חוויה מתקנת". הסבירה לו בקצרה והוא חייך. הוא הוביל אותם לחדר של אחותו. אלינור החזיקה עוגה. "תביא סכין". אמרה לו, והוא מיהר לעשות כבקשתה. הם נכנסו לחדר, ואיאן החל לשיר לה שיר יום הולדת. בריאן קמה מהר מהמיטה שעליה הייתה שרועה. הסתכלה בהם דקות ארוכות והתחילה לבכות. איאן חיבק אותה. "מזל טוב! באיחור, כמובן." אמר לה. והיא רק חיבקה אותו בחזרה ובכתה לתוכו. היא הייתה מאושרת. וזה שימח את קאי. הם עשו מיליון תמונות, ואיאן ישב לדבר איתה מעט, והתפעל וצחק ממראה החדר שלה, והיא אמרה לו שהגשים לה חלום. בנתיים ניגש קאי לאלינור. "אני..." גמגם במבוכה. "איך הוא הסכים לבוא שוב?" תהה. "חזרנו קצת לדבר וביקשתי ממנו, שלמרות שקשה לו שיחזור להפתיע אותה, כי זה באמת יהיה מדהים, ובסוף הוא הסכים." השיבה לו. "ולמה עשית את זה?" שאל. "אמרת לי שאתה והיא לא מדברים, אז הנחתי שהפתעה כזאת תגרום לה מייד לדבר איתך." ענתה בחיוך. "תודה אלינור". אמר. היא הביטה בו. לטעמה, החיוך שלו היה יותר יפה משל איאן הדוגמן, היה לקאי חיוך כוכב קולנוע מדהים, וגומה אחת בצד. חבל שהוא לא מחייך יותר. חשבה.
אחרי שאיאן ואלינור עזבו, וכמובן השאירו בבית את הבלונים העוגה והשוקולדים, ניגשה בריאן לקאי וחיבקה אותו. הוא הופתע, אבל התמסר לחיבוקה. "תודה." אמרה לתוך כתפו. "אין בעד מה, שמח שזה שימח אותך". אמר. היא הידקה את זרועותיה. "הרבה זמן חיכיתי לעשות את זה." הודתה. "דאגתי לך המון כשהלכת, וכעסתי כשמצאתי את הכרטיסים." אמרה. הוא התנתק ממנה במהירות. "מה?" שאל. "כן, אני יודעת שקיבלנו מאימא כרטיסי טיסה לניו יורק". הסבירה. פאק. הוא חשב. "איך...?" שאל. "חיפשתי בחדר שלך משהו שיעזור לי למצוא אותך, ומצאתי את זה". השיבה כי ידעה שעל זה לא יוכל למחות. "מצטער שהסתרתי את זה ממך". אמר. "טוב שאתה מצטער. יותר אל תיקח דברים רק לטיפולך. מגיע גם לי לדעת". אמרה. "את צודקת." הוא חייך חיוך קטן. "רגע, זה אומר שאנחנו לא מתכוונים לטוס?" שאלה. "מה זאת אומרת? את בכלל שקלת את זה?" התפלא. "כן". אמרה. "מה פתאום? למה שנטוס אל האישה הזאת? אנחנו בקושי מכירים אותה! וחוץ מזה, למה שנרצה לראות אותה? היא דוחה!" קרא קאי. "תירגע." ציוותה אחותו. "רק חשבתי שאולי כדאי שנטוס, נוכל סוף סוף לשאול אותה את כל השאלות שמתרוצצות לנו בראש כבר המון שנים." אמרה לו, בקצת יותר הגיוניות ממנו. הוא חשב על מה שאמרה. ובאמת רצה מאוד. "לא יודע נצטרך לחשוב על ז.."- התחיל לומר אבל קלט על השולחן את לובלי מנסה נואשות להגיע אל העוגה של אלינור. הוא סימן לבריאן והם רצו אליה והתחיל מאבק מצחיק במיוחד שבסופו כולם היו מרוחים בקצפת.
"בכל מקרה... הטיסה רק ב30 ועכשיו העשירי". אמרה בריאן בשקט כשקאי הביט במראה וניסה לנקות את עצמו. "כן, יש לנו זמן לחשוב". ענה.
_________
"חבר'ה, מה שלומכם?" פתח המנהל כשנכנס לכיתה שלהם באחד הימים. "טוב, אז יש לי הפתעה בשבילכם. מאחר והרמתם ירדי ממש מעולה, או כמו שאומרים בסלנג 'לפנים', רציתי לשמח אתכם ולתת לכם צ'ופר קטן על ההשקעה. אז ככה, בבוקר חג האהבה, תצאו כל השכבה ליריד האמיתי החדש שפתחו, מיליון חנויות, דוכנים, מסעדות, ואת הכל מותר לעשות, תחזרו בערב, ככה שתספיקו לצאת לדייטים של החג". הוא קרץ להם. בשנייה כל הכיתה התמלאה בדיבורים מרוגשים. "את כל הפרטים תקבלו בהודעה מסודרת עוד היום. אני מזכיר, הנסיעה עוד יומיים, ב14." אמרה המורה אחרי שהמנהל עזב, והמשיכה בשיעור.
"אתה תצא לזה?" לחשה אלינור לקאי כשהייתה עבודת כתיבה. "אולי". אמר. "כדאי לך." המליצה. "היית שם?" שאל. "כן, לפני כמה שבועות, עם המשפחה שלי." השיבה. והוא משך בכתפיו.
בסוף היום, איזבל ניגשה אליו. הפעם לבדה. "אני.. רוצה לשאול אותך משהו בכנות." אמרה לו. הוא הסכים ללכת איתה לצד. אלינור המתינה לו בפתח השער, חיכתה שילכו יחד בדרך לביתם.
"מה אני צריכה להיות כדי שתיתן לי צ'אנס?" שאלה אותו לפתע. הוא הביט בה. "תשתני בשביל מישהו?" התפלא. "לא בשביל כל מישהו." אמרה. "להתייחס לאנשים כמו לזבל, מסוג הדברים שלא ימשכו אותי. לא אותי ולא כל גבר אחר." הוא אמר לה. היא הייתה קצת שונה מכל יום היום. "אתה יודע.. עד עכשיו הייתי כזאת ועדיין גברים אהבו אותי". אמרה. הוא הרגיש שהפעם היא לא מנסה להגיד את זה כדי להשוויץ, אלא שהיא באמת אומרת כדי להבין. "אהבו אותך מרחוק". אמר. "תחשבי על זה, כולם היו ממש סבבה עם לזרוק לך מלא מחמאות ולהשוויץ בך, אך לא אהבו אותך מספיק כדי להיות איתך." הוא הסתכל בה. שפכטל איפור, שפכטל משהו על השיער, שום דבר בה לא נראה טבעי. היא חשבה על דבריו. לפתע אלינור קראה לו מרחוק. "אני צריך לזוז". אמר לאיזבל. "בסדר. ותודה". ענתה לו והוא הופתע מהשיחה איתה.
"מה?" שאל את אלינור כשהצטרף אליה והתחילו ללכת. "חשבתי שלא אגיע הביתה בחיים". אמרה לו. "יכולת ללכת לבד." הוא אמר. "יכולתי". הודתה ולא אמרה עוד דבר חוץ מלהתראות כשפנתה אל ביתה.