אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 10- "מופיע עם בת זוג?!"

פרק 10
"רק מתרומת הזרע?" שאל בציניות. והיא חבטה בראשו. "מכולם". הודתה. הוא משך אותה אליו ונישק אותה ברכות ככל שיכל, והיא דחפה אותו אל הכרית ונישקה אותו בחזרה. "זה לא החלק שאתה אמור להגיד לי שגם אני הכי יפה?" היא שאלה. הוא נישק אותה עוד. "אני אוותר". אמר, והיא פרעה את שיערו.
__________
בריאן הציצה בפתח הדלת של החדר שלו. הם ישבו שם, וצחקו, והיא באמת שמחה בשבילם, אבל היא הרגישה את הבדידות יותר מתמיד.
היא החליטה שהיא מתרחקת. היא לבשה מעיל כי קר בשעה הזאת של הערב, ויצאה לסיבוב בחוץ. ואיך לא, מרוב מחשבות, רגליה  טיילו ליד המסעדה של ארתור. היא הציצה באחד החלונות. היה חושך בפנים, המקום כנראה כבר נסגר. היא דחפה את הדלת. משום מה היא הייתה פתוחה. בריאן נכנסה לפנים  וחיפשה את מתג האור. היא מיששה את הקירות ואת השולחנות כדי לגשש את דרכה, ולפתע ידיה נתקעו במשהו רך, שצרח. "אךך, מי זה שם?" קרא הקול. בריאן מיהרה להוריד ממנו את ידה. "ארתור?" היא לחשה. "בריש?" גם הוא לחש. שניהם הפסיקו לזוז והביטו בחושך שחשבו שזה הפנים של השני/יה.
"אממ... מה את עושה כאן?" שאל ארתור. "לא יודעת. נכנסתי. מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאלה בריאן. "רק מסדר". השיב.  הוא שלח יד מאחוריה, והיא כמעט ולא נשמה, אבל הוא רק הדליק את האור. איך לא ראיתי את המתג הזה. חשבה. הם הביטו אחד בשנייה.  "בריש... אני יודע שזה קצת מאוחר מידי לומר, אבל.. באותו היום.. אני לא ידעתי שקאי אחיך, ולא ידעתי שבני יבוא להפתיע אותך.. ואני מצטער שברחתי מאז, ושלא שלחתי שום הודעה ושום כלום, זה באמת כי חשבתי על מה שקאי אמר, ופחדתי אם יגלו שאני יוצא עם קטינה, אבל אני הבנתי שלא אכפת לי. כי אני באמת אוהב אותך. ולא אכפת לי בת כמה את." הוא אמר לה, וחייך בביישנות. היא הישירה את מבטה אל עיניו. היא התאפקה שלא לנשק אותו, כי היה בה רצון, אבל היא ידעה מה טוב לה. "אני לא יודעת... ארתור.. אני חושבת שבנתיים נשאר חברים..." היא לחשה. החיוך שלו נמוג.  "זה גם טוב". אמר. היא הסיטה את ראשה אל הרצפה. היא הרגישה לפתע את אצבעותיו נוגעות בפניה ומרימות  אותן כלפי מעלה. "אנחנו.. בסדר עכשיו?" שאל. "כן. אנחנו בסדר.. פשוט... זה מוזר לי קצת". היא הודתה. "אני מבין". השיב. "אני  צריכה ללכת." היא אמרה. "אה בסדר, בואי". ענה. "מה בואי?" היא לא הבינה. "נראה לך שאתן לך לחזור לבדך בשעה כזאת?" הוא אמר כאילו זה דבר מופרך. היא חייכה כשהוא הסתובב. "תעלי לרכב". ביקש. היה לה קצת מוזר לעלות לרכב שלו, אבל היא לא התווכחה. "ביי". היא זרקה כשהוריד אותה מול ביתה. "חג אהבה שמח". אמר לה ונסע. היא נכנסה הביתה והשתטחה על הדלת מפנים. היא שמעה את קולות הצחוק של אלינור. זה לא שינה כלום. הלב שלה לא הרגיש מתוקן. אפילו כאב לה יותר לראות אותו ולהגיד לו את המילים האלה. לפתע קאי יצא מהחדר שלו וניגש למטבח, כנראה רצה להביא כוס מים, אבל הוא הסתכל בה. "ברי, את עם מעיל? איפה הלכת?" שאל. "שום מקום". אמרה בשקט. והוא משך בכתפיו וחזר לחדרו, לאלינור המחכה לו. לובלי ניגשה אל בריאן והיא התרפקה עליה וליטפה אותה. היא הייתה צריכה פרווה שתנחם אותה.
__________
"מה השעה?" שאלה אלינור את קאי. הוא הציץ בשעונו. "שתיים ארבעים". השיב. "פאק מה?? אבא שלי יהרוג אותי אני חייבת ללכת". קראה אלינור. "אל תלכי". אמר קאי, ולא ידע כמה שהוא נשמע רכרוכי. "אני חייבת". היא חייכה. "טוב". אמר בשקט. "צריכה שאקפיץ אותך?" הציע. "לא, אני גרה שלוש דקות מכאן" היא גלגלה עיניים. "בסדר. אבל תדברי איתי בטלפון כשאת בדרך". ביקש. "אין צורך". היא השיבה ואספה את הדברים שלה. הוא ליווה אותה לדלת הבית. היא חיבקה אותו,נתלתה על צאוורו והלכה. והוא הביט בה מתרחקת וחיוך אידיוטי נמרח לו על הפנים. בריאן נשענה על הארון במטבח לידו והביטה בו. "מזל טוב". אמרה. "אוך תשתקי". אמר וצחק. הוא פתח את השקית שהביא איתו מהיריד. הוא הוציא ממנה את הקולר ללובלי וחיפש אותה. היא רצה אליו והוא הניח אותה על הדלפק. "זה יפה". אמרה לו בריאן. הוא לא ענה והחליף לחתולה את הקולר. אותו הלילה הוא לא הצליח לישון מרוב מחשבות על אירועי היום, ואירועי העתיד, והוא היה בעננים.
_________
למחרת בבוקר כשהתלבש, הוא שמע קול מהמטבח, אז הוא יצא לבדוק. "בריאןןן, כמה רעש על הבוקר!" אמר, ואז ראה להפתעתו את.. אלינור.. היא עמדה ליד אחותו ובידיה ספל קפה, ותיק על כתף אחת. היא נראתה.. זוהרת. והוא היה... בלי חולצה.. ומכנסיים לא סגורים. הוא הובך, אבל הוא חייך אליה בחזרה. "מה את עושה כאן?" שאל. "רציתי שנלך ביחד היום". השיבה. חיוכה התרחב.
בריאן הביטה בהם מהצד. "טוב, קאי תתלבש". דרשה. קאי הסתכל עליה. היא הייתה קצת מרוחקת. הוא הלך לחדרו ומשך על עצמו איזה פוטר אפור ורץ, רצה כבר לחבור לאלינור. 
הם יצאו מהבית, שלושתם, בריאן התקדמה לבת', וקאי ואלינור נשארו יחד. "מה אבא שלך אמר כשחזרת אתמול בלילה?" שאל אותה קאי. "הוא כעס. והוא רוצה לפגוש אותך." ענתה לו. היא הושיטה את ידה אל ידו. "אתה מוזמן היום לארוחת ערב בבית שלי."אמרה. הוא כמעט נחנק. "כבר?"  שאל בציניות. "אם זה מפריע לך אני יכולה להתחמק". היא אמרה, אבל היא נראתה קצת מאוכזבת, אז הוא מיהר להדק את אחיזתו בידה ולהבטיח שיגיע. הם נכנסו לבית הספר. מיליון ראשים נפנו אליהם, בשוק. הוא שכח שהם מחזיקים ידיים. הוא ניסה לעזוב את ידה אבל היא הרגישה את זה ולחצה על ידו. כל בית הספר הסתכלו עליהם, והוא הרגיש את החום עולה בלחייו. הוא פגש במבטה של ג'ניפר מרחוק, והיא חייכה אליו כאומרת "מטומטם" בחיבה, וזה עודד אותו מעט.  והוא פגש גם את המבט של איזבל. והיא נראתה... מאוד פגועה. הוא עזב את היד של אלינור, אוטומטית. ואלינור ששמה לב, שתקה. קאי סימן לאלינור להכנס לכיתה והלך בעקבות איזבל שברחה לכיוון אולם הספורט.
"הי, איזבל, חכי רגע". הוא ביקש. היא נעצרה. היא בכתה. "שאלתי אותך, מה אוכל לעשות עבורך, וענית לי, אז חשבתי שאולי יש לי סיכוי". היא אמרה. "אני ישבתי בלילה ולא ישנתי דקה כי עשיתי חשבון נפש עם עצמי, ועשיתי שינוי. ובדיוק כשבאמת התכוונתי מכל הלב, אתה מופיע עם בת זוג?" היא הרגישה נבגדת. "למה?" שאלה. "אני.. מצטער.. אני מכיר את ההרגשה..." הוא הודה. "אתה לא צריך להצטער שאתה אוהב אותה ולא אותי." היא אמרה. פניה חתומות, היא הפסיקה לבכות. "זה לא שהיית חייב לי משהו". הוסיפה והסתובבה. "בסדר. אני מצטער. ואת באמת בחורה מדהימה, זה מדהים שעשית שינוי למען מישהו. לא כל אחד ראוי לזה." הוא אמר והוא הופתע שהוא מדבר בכנות לגמרי. היא חייכה מעט, והוא קיווה שהושרו ההדורים בניהם, וחזר לכיתה. אלינור חיכתה לו שם, ובחיוך התיישב לידה ונשען על זרועותיה.
"אל תשכח היום בערב." אמרה לו לפני שעזבה את ידו נכנסה לביתה, והוא המשיך לביתו.
__________
אחר כך, בערב, קאי לא ידע מה ללבוש, שעה התלבט אם הוא צריך להיות רשמי וחגיגי, או רק חגיגי. בסופו של דבר בחר להגיע כמו שהוא, בסגנונו הרגיל. פוטר שחור זרוק ומכנסי ג'ינס רחבים וקצרים ומשך את שיערו לאחור באותה התסרוקת הרגילה שלו. הוא דפק על דלת הבית של אלינור. הוא התרגש מאוד, וליבו צנח כשראה את אביה שפתח את הדלת. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת, מתחת לעניבה וחליפה רשמיות. והוא לא דמה לאלינור בכלל. קאי קיווה שהוא לבוש כך רק מפני מעמדו  כמפקח. אבל הוא לא הרגיש בנוח, האיש בחן אותו במבט מוזר, וקאי הצטער שהפרחים שהביא, הם לא ורדים אדומים, אלא כתומים, כי הזכירו לו את שיערה של אלינור. ובדיוק כשנזכר באיך עמד בחנות הפרחים וראה את הזר הזה, אלינור הופיעה מאחורי אבא שלה. הוא לא חש הקלה כשראה אותה. היא לבשה שמלת ערב קטנה ושחורה, ושיערה מתולתל בקצוות. הוא אמר שלום בשקט, קולו היה נשמע שונה מתמיד. "שלום גם לך אדון אוסטין, היכנס בבקשה". אמר האיש בנוקשות ופינה את הכניסה כדי שקאי יכנס. והוא נכנס, אבל לא בשמחה. הבית היה מסודר ונקי למופת, כמו שציפה, ושולחן האוכל היה ערוך עם האוכל עליו. בת' ודין, האחים של אלינור כבר ישבו לשולחן, מדברים בניהם, ואמא של אלינור, כריסטינה, הגיחה מהמטבח ורכנה לברך את קאי לשלום. "בואו שבו, מה אתם עומדים סתם ככה". היא דרשה בחיוך. קאי ניגש אל אלינור והביא לה את הפרחים בלי לומר מילה. היא חייכה אבל חיוך קטנטן, והניחה אותם במטבח. היא סימנה לקאי להתיישב לידה, וכך עשה. בת' נופפה לו לשלום ודין עשה מין עווית כזאת בצאוורו, כי לא הכירו אחד את השני. קאי הבחין שאימא של אלינור נראית נורא. כנראה מהמחלה שלה, והוא ריחם עליה. היא דמתה לאלינור כאילו הייתה אחותה הגדולה וזה הדהים אותו. אבל הוא התעודד מעט כשראה שדין לא לבוש בחליפה כמו אביו, אלא בחולצה קצרה פשוטה. בוריס, אביה של אלינור התיישב בראש השולחן ברוב חשיבות, וסימן לכולם להתחיל לאכול. "קאי זהו שימך המלא?" שאל בוריס. "לא. אבל אני מעדיף אותו כך." השיב קאי. "אלינור סיפרה לנו שאתה צמחוני, אז הבאתי לכבודך כמה מאכלים צמחוניים מהמרכז לצמחונות". אמר בוריס, וקאי החוויר. הוא לא אהב מאכלים משונים, פשוט לא אכל בשר. והוא לא רצה  לאכזב את האיש אז בכל זאת לקח לו קצת, והוא הרגיש כאילו הוא טועם אוכל לסוסים. הציק לו שהוא ואלינור לא החליפו מילה כל הארוחה, שהתנהלה מוזר. בת' ראתה בזה והשתדלה לדבר איתו כדי לחפות על רגעים מביכים, והוא היה אסיר תודה לה על כך. לקראת סוף הארוחה, ביקש בוריס ממנו לספר לו על עצמו. קאי הניח את מזלגו. וחשב מעט. נחוש למצוא חן בעיני הגבר. "האמת שאין ממש מה לספר עליי." אמר לבסוף. "אני גר עם אחותי ממש קרוב לכאן, וזהו בעצם." הוסיף. "לבדכם?" התפלא בוריס. הוא הסתכל על אלינור כאומר: "לא אמרת לי את זה" אבל היא שתקה והסתכלה בצלחת שלה. זה הטריד את קאי. "כן. לבדנו". אמר. "זה חוקי בכלל?" שאל בוריס. כריסטינה הביטה בו כמזהירה. "כן, כי אמא שלי שולחת לנו דברים כל חודש." אמר קאי, השיחה הלכה ופחות עניינה אותו. "איפה היא?" המשיך בוריס לחקור. "קאי אתה יכול להעביר לי את הסלט?" ביקשה בת' במהירות באותו הזמן שקאי אמר: "ניו יורק". הוא העביר לה את הקערה. "והיא חושבת שזה חוקי להשאיר אתכם ככה?" שאל בוריס. "כן, זה עם אישור של אפוטרופוס כך שגם העירייה מאשרת". אמר קאי וניסה לחתום את השיחה בכך שאמר לכריסטינה שהאוכל מעולה. "אני לא חושב שזה אחראי וכדאי להשאיר אותך עם ילדה בת 15". אמר בוריס. בשנייה הזאת כל המבטים הורמו אליו. "בוריס!" הזהירה כריסטינה. קאי הביט באלינור. היא עדיין שתקה אבל הוא יכל להבחין שלחייה האדימו. "16". אמר בשקט לבוריס. "אני  חושב שאני צריך ללכת. תודה רבה על הארוחה. היה  טעים מאוד." הוסיף והתרומם, הוא חשב שבוריס יעצור בעדו, אבל הוא נתן לו לפנות אל הדלת. "אולי תלכי ללוות אותו, אלינור." אמרה  כריסטינה לפתע. "לא זה בסדר, אני כבר אגיע הביתה." קאי שמע את עצמו אומר ופותח את דלת הכניסה. "שמחתי להכיר אתכם". אמר ויצא. כשכבר יצא מהחצר שלהם, שמע את השער נפתח שוב ואלינור הגיעה אליו, עם הפרחים הכתומים בידה. "בכוונה עשית לי את זה?" היא שאלה ונראתה פגועה. הוא נדהם. "מה?? עשיתי את מה??" שאל כמעט בקריאה, והיא סימנה לו לשתוק כי עדיין היו קרובים לביתה. "בכוונה רצית לגרום לו לחקור אותך, נכון? כי כיף שמרחמים עליך? נכון? מצויין אז לך תרחם על עצמך בבית שלך!" היא אמרה ופנייה היו אדומות מהכעס. הןא עמד שם בפה פעור, מרוב השוק, הוא ממש לא ציפה לזה. היא זרקה עליו את זר הפרחים וברחה הביתה, והוא אפילו לא קרא אחרייה מההלם. הוא הביט בפרחים שעל הרצפה והסתובב חזרה הביתה. "משוגעת!" צעק כשהגיע לבית ובעט בקיר. "מה קרה?" שאלה בריאן. "שום דבר". אמר והוציא אצבע גבינה מהמקרר. הוא צנח בספה ליד לובלי וצפה באחת מהסדרות האובדניות שצפה בהם. בריאן גלגלה עיניים והסתגרה בחדרה.
__________
*קטע מנקודת מבטה של אלינור*
נכנסתי אל הבית במהירות, לא התחשק לי לדבר עם אף אחד, אבל כמובן שצריך לפנות את האוכל מהשולחן, אם לא, אבא יתעצבן עליי שאני לא עוזרת. אז פיניתי. והשתדלתי שלא יראו את פניי. אחרי שפיניתי, התכוונתי לעלות לחדר כמו דין ובת', שפרשו, אבל אבא קרא לי. שיט. חשבתי. "כן?" הסתובבתי אליו. הוא ישב על הספה. "תראי, אלינור, אני לא אוהב אותו". אמר לי באיטיות, כל אות מחושבת. שנאתי את נימת קולו, שנאתי את קולו, שנאתי את האופן שבו היו בי, ובכלל, שנאתי אותו. כל מה שרציתי היה ללכת ולהתנפל על המיטה שלי. "חשבתי לעצמי". אמרתי. שיט מה עשיתי. חשבתי. את טיפשה, את מתחצפת אליו וזה לא יעבור טוב. אבא הזיז את ראשו לצד השני והרים את ספל התה שאימא הכינה לו. "כמובן שתתחברי דווקא אליו". הוא אמר. "הוא מהסוג הזה". הוסיף. "איזה סוג?" שאלתי. פאק. מתחרטת ששאלתי. "הברברים". ענה אבא והרתיח אותי. "ברברים? באמת?" קראתי. "כן באמת!" אמר אבא. "אני רוצה שתפרדי ממנו הוא לא מתאים לך". הוא אמר לי. "לא מתאים לי? מניין לך? אתה לא מכיר אותי". אמרתי. "הוא לא מתאים לך וזה סופי." אבא אמר, אבל לא, לא הסכמתי שזה ייגמר ככה, כמו שהוא רוצה. "למה? כי הוא לא בא לך טוב בעין? כי אין לו אבא עשיר ומפקח כמוך? כי אני הבת של מפקח העיר? למה?" קראתי. יכולתי לדמיין איך דין ובת' מאזינים מלמעלה. "אל תתחצפי!!!" צעק אבא.  "לא! אני לא אשתוק, אכפת לך רק מהכבוד, לא מהרגשות שלי!" הדמעות פרצו החוצה. בשביל מה? למה אתן חייבות לצאת דווקא עכשיו? "אולי זה נכון! אבל אני עדיין אבא שלך, לצערי, ואני אומר לך להיפרד ממנו!" קרא אבא ונרתעתי. לצערו? כמה חרא הוא יכול להיות? טוב, לפחות הוא מודה בזה. "לא אפרד ממנו!" החלטתי וצעקתי את זה. "יודעת מה? את מוזמנת להיות איתו כרצונך! לא בבית שלי!" הוא צעק, וגוש נתקע לי בגרון. "מה זאת אומרת?" שאלתי. "אגיד לך בפשטות, את רוצה להיות איתו, לכי תיהי איתו, אבל לבית שלי את לא נכנסת". הוא ענה לי והניח את כוס התה שלו, כאומר שסיימנו לדון בנושא, אז החלטתי באמת לסגור את העניין. "אין בעיה!!" קראתי. "אני עוזבת!" הודעתי, הוא היה בהלם, וידעתי את זה, הוא ציפה שאגור בבית ופשוט אתמרמר, אבל אני.. לא הפעם. עליתי למעלה והתחלתי לארוז כמה דברים, אבל לאבא שלי היו תכניות אחרות. "אלינור ג'ין ארבל! את לא נוגעת בשום דבר שקנינו מכספנו, מוזמנת לקחת את חפצייך, לא את חפציי." הוא אמר מלמטה וכמעט ירד לי הלב. עזבתי הכל, לקחתי בתיק קטן רק כמה דברים חשובים שאני תמיד קונה בכספי, לא שיש לי הרבה. בת' נכנסה לחדר שלי והתחילה ללחוש לי דברים כדי שאבא לא ישמע. התעלמתי. ירדתי למטה, ארוזה ובוכה, השעה הייתה מאוחרת בלילה ובקושי ידעתי מה אני עושה. לא אמרתי להתראות. יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת. בלי לחשוב, הלכתי לעבר הבית של  קאי, ותוך שאני מתקרבת נזכרתי במריבה שלנו, ושאני לא אמורה לבוא אליו באמצע החיים שנייה אחרי שכעסתי עליו. התחלתי להרגיש רגשות אשם. למה היית חייבת לצעוק עליו דווקא עכשיו? להרוס את הכל? את מטומטמת, אלינור, פשוט מטומטמת.