אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 13- פלצנים וסיפור חייהם.

(בתמונה למעלה, ויקטוריה)
פרק 13
"קאי, קאי, קום!" אמרה בריאן וניערה אותו. היא הסיטה את הווילינות מחלונות הויטרינה הגדולים בחדרו. "וואי למה כל כך קשה להעיר אותך?" התעצבנה בריאן. היא תפסה את הבקבוק שהיה לייד מיטתו ושפכה עליו מים. "איכ בריאן!" הוא צעק והתרומם במהירות. "תודה רבה באמת!" אמרה בריאן. "השעה רבע לארבע בבוקר. תתארגן יוצאים עוד חצי שעה לשדה תעופה." הודיעה לו. "גם אני עוד צריכה להתארגן". הוסיפה והצביעה על לבושה. היא לבשה שורט פיג'מה וגופייה. "נו, קום כבר!" קראה כשהוא נשכב חזרה. "טוב, טוב אני קם". הוא נאנח. והתרומם.
"מה קרה שאלינור לא חזרה איתך אתמול?" שאלה בריאן לפני שיצאה. "נפרדנו". הוא אמר ופתח את ארונו הגדול. "מה? למה?" נדהמה בריאן. "ככה, לא הסתדר." השיב. "איך היה אתמול עם איאן?" שאל אותה. "האמת לנו היה ממש כיף.." אמרה. "שמח לשמוע." השיב. היא יצאה ונתנה לו להתארגן. בארבע עשרים וחמש בדיוק, שניהם היו מוכנים והכניסו את המזוודות לרכב, והגיעו לשדה התעופה בדיוק בעשרה לחמש בבוקר. וכמובן, היה דיליי והכל אבל בסופו של דבר הם היו על המטוס. בריאן נרדמה, וקאי האזין לשירים באוזניות. אחרי שעה וחצי במטוס היה לו משעמם.
הוא שלח הודעה לג'ניפר.
מה קורה? כתב לה.
בסדר מה איתך? כבר על המטוס? השיבה לו.
כן, כבר המריא. כתב.
ואיך אתה חוץ מזה? שאלה.
האמת חרא. אלינור ואני נפרדנו. כתב.
וואלה? למה? היא התפלאה.
היא דיברה מגעיל על אמילי. בסך הכל עצרתי עם מה שקורה בנינו כי היה לי קשה. הוא כתב לה ודיבר בכנות.
אה. אוי. זה לא טוב. אני חושבת שהבנתי מה קרה... אני קצת מבינה אותה, אבל זה לא היה בסדר מצידה. כתבה ג'ניפר, והוא הרגיש שיש לו עם מי לדבר.
כן הוא כתב.
מה איתך? היה לך פעם משהו כזה? שאל אותה.
אני מניחה שאתה יודע שאני נמשכת לבנות.. היא כתבה.
יודע. את בזוגיות, לא? שאל.
לא, אבל יש אחת שאני ממש מחבבת אבל זה לא הדדי. היא השיבה לו.
אה וואו. מצטער. מה, מה קרה שם?
בהתחלה היינו ממש חברות טובות, ותמיד ידעתי שאני מחבבת אותה יותר מחברה, ומתישהו אמרתי לה את זה, אבל היא סטרייטית, ונבהלה מזה קצת, ניתקנו קשר. השיבה ג'ניפר.
אוי. הפסידה אותך, מבטיח. כתב לה קאי, הוא באמת הצטערת בשבילה שלא יכולה לקבל את האהבה שלה.
כן, זה כואב, אבל אני חיה. היא השיבה והוסיפה אימוגי מחייך חיוך קטן.
תגידי אני יכול לשאול מי זאת? שאל קאי.
בטח. אתה לא מכיר אותה. היא לומדת בתיכון אספנור, שנה מעלינו. קוראים לה איב. כתבה לו ג'ניפר.
הא. וג'ני, אם את צריכה לדבר על דברים, אני זמין. הוא הוסיף לכתוב לה.
כנ"ל.
קאי נאנח, לפחות השיחה עם ג'ניפר העבירה לו את הזמן. בריאן התעוררה. "עוד שעה נוחתים". אמר לה קאי.
"טוב. לא ישנת?" שאלה בריאן והוא נענע את ראשו לשלילה.
"קר לך?" שאל קאי את אחותו. "האמת שכן". השיבה לו, והוא מייד הוריד את הפוטר שלו והלביש לה. בריאן חייכה. "וואו, חשבתי שאתה כזה ג'נטלמן רק עם החברה שלך". אמרה וסידרה את הפוטר על גופה.
"איזו חברה שלי?" שאל קאי. בריאן גלגלה עיניים. "אל תתחיל להתכחש, זה קרה הרגע." אמרה לו והוא התעלם. "מה את שומעת?" שאל והצביע אל האוזניות שלה. "The best guy" ענתה לו. "אוח, זאת לא מוזיקה." הוא נאנח. "זה זבל שצעירים מוכרים לצעירים". אמרו שניהם, כי בריאן כבר ידעה מה הוא עומד להגיד. הם צחקו. "אבל זה נכון!" קרא קאי. "מה שתגיד". אמרה בריאן ותקעה שוב את האוזניות באוזניה.
___________
"ניו יורק". אמרה בריאן כשיצאו משדה התעופה בעיר, ויצאו אל העיר הגדולה.
הגיעה המונית שאימא שלהם הזמינה להם. "שלום קאירייל קיף ובריאן סופי. אני אמיל, נהג המונית הפרטית של אימא שלכם." אמר הנהג המשופם.
"נשמח שלא תפנה אלינו בשמות האלה, ושלא תשייך אותנו ברבים לאישה ההיא." אמר קאי בתקיפות.
"בסדר, אדוני". השיב הנהג ונסע בשתיקה.
הם הגיעו אחרי שעה. אמיל יצא מהרכב ופתח להם את הדלת. קאי ובריאן יצאו, ולסתותיהם כמעט נשרו ממראה הבית.
זו הייתה אחוזה גדולה ומפוארת מוקפת בהמון שטח ירוק, דשאות, וגינות נוי, כורסאות חוץ, ואפילו הם הצליחו לראות קצה של בריכת שחייה גדולה מהצד השני. וכל המקום היה מוקף בגדר תיל יפה וענקית. "תנשום עמוק." אמרה בריאן לקאי, והוא אחז בידה והם הלכו בשביל ודפקו בדלת, כשאמיל סוחב את מזוודותיהם.
"פלצנים". מלמל קאי ואחותו חייכה.
את הדלת פתח להם אישה. שהייתה זרה בשבילם. הם הכירו את המראה שלה בלבד, מהטלוויזיה, או ממגזיני אופנה. היא הייתה מעט גבוהה, או שאלו היו העקבים הגבוהים שנעלה. שיערה היה חום בהיר וגלי, שהגיע עד לחזה פניה השווו לה ארשת פנים חמורת סבר, היו לה עיניים חומות וגוון עור שזוף, והיא לבשה שמלת כתף אחת בצבע ירוק שהתאים לה. כמעט כל פרט בדמותה היה דומה לילדיה.
הם עמדו כך בפתח הבית ובהו אחד בשני (ובשלישי) ואז הילדים הבחינו שבעינייה של ויקטוריה יש לחלוחית דמעות.
"אני... לא יודעת מה להגיד..." היא אמרה בסוף, אחרי לפחות חמש דקות מביכות של מבטים. קולה היה חם ומזמין להפתעתם.
"קודם תכניסי אותם פנימה ואז תדברי". צעק קול של בחורה מתוך הבית. ויקטוריה סימנה להם והם נכנסו בעקבותיה אל הסלון המפואר, שם ישבה בחורה יפיפייה, שנראה כאילו השתדלה להסתיר את יופייה בעזרת סטייל 'גברי' וזרוק. ו... קאי לא יכל שלא לשים לב שהיא ממש מזכירה את בריאן. כאילו, ממש, בקטע מפחיד.
עורה היה שחום ושיערה היה חום-שחור כזה, והיה לה אף חצוף שנוקד בנמשים קטנים, אבל תווי פניה, קו הלסת, צורת העיניים... היו של בריאן.
"אז... תכירו, זוהי נדיה.. והיא... אחותכם למחצה". אמרה ויקטוריה, לא ידעה איך לומר את זה אחרת.
"היא מה?!" שאלו קאי ובריאן יחד.
"אחותכם." חזרה ויקטוריה. הילדים התיישבו בספה המפוארת. הם היו צריכים רגע לעכל.
"אני יכול להבין...?"- התחיל קאי להתעצבן, אבל נדיה ההיא קטעה אותו. "כבר עכשיו? תתארגנו ואז תשבו על זה." הציעה, והאמת שהצעתה הייתה הגיונית, אבל קאי רצה תשובות. כמה שיותר מהר. "למה עזבת אותנו?" שאל אותה בתקיפות. "או שאפשר להתעלם ממני". גיחכה נדיה וגלגלה עיניים.
ויקטוריה אחזה בראשה בעזרת ידה והתיישבה.
"אוקיי, נתחיל מההתחלה?" שאלה לבסוף.
"אנחנו מקשיבים. אבל בלי שקרים". אמר קאי.
"טוב אז... לפני שש עשרה שנים, הייתי סתם עוד בחורה צעירה בתיכון, והתאהבתי בבחור גדול ממני, שבסופו של דבר גם התחתנו, בגיל 16. כן, הייתי צעירה, אבל הייתי נחושה להיות מחויבת לאהבה הזאת, כי חשבתי שכך נתמסר לזוגיות. אבל לא הצלחנו לעשות ילדים, ולפי בדיקות הסתבר שזאת בעיה בחיבור של שנינו. אז הוא עזב אותי, ונשארתי לבדי, בודדה ובדיכאון, ובתקופה הזאת, שכבתי עם עוד גבר שהכרתי בעבודה והיו בנינו יחסים אינטימיים, אבל בגיל שבע עשרה, החלטתי שאני בכל זאת רוצה ילדים, לגדל אותם לבד מצידי, העיקר שיהיו לי. אז התחלתי עם התהליך של תרומת הזרע, ולבסוף הגיע קאירייל, ואחריו בריאן", אמרה ויקטוריה אבל קאי קטע אותה "אל תקראי לי בשם המלא". דרש. ויקטוריה הנהנה. "תמשיכי". ביקשה בריאן. "התחלתי להתפרסם, לדגמן, לקבל קמפיינים, לצאת לתצוגות בח"ול, תורם הזרע ואני המשכנו להיות בקשר, בקטעים ידידותיים בלבד, כי ידעתי שהוא תרם עוד זרעים לעוד נשים. אבל כמו בחורה טיפשה התאהבתי בתורם הזרע, והוא ניצל את זה והיה פוגע בי, מינית וגם פיזית, במכות. הבנתי שעליי לברוח מכל החרא הזה, לשכוח אותו, ולהשכיח אותו מהילדים שלי, מה שלא היה קשה כי הייתם תינוקות. לא רציתי שתהיה לכם ילדות נוראית, חשבתי שכשתהיו גדולים תעדיפו להשאר שם, בלי להכיר את אביכם הביולוגי". סיימה ויקטוריה ונאנחה. היא נראתה עייפה ודאוגה.
קאי ובריאן היו בשוק. ההלם פשט בליבם. "אז אין לך מה לדאוג, הילדות שלנו הייתה נוראית בכל מקרה". אמר קאי. הוא עדיין כעס, וההלם הוציא ממנו את העצבים.
בריאן בכתה. "מה קרה אחר כך?"
"גילתי שאני בהיריון מהגבר ששכבתי איתו בתקופת הדיכאון שלי, זה שהכרתי בעבודה, ונדיה נולדה, אבל בכל זאת רציתי ילדים משל עצמי, ולכן נדיה גדלה אצל אביה פה בניו יורק בזמן שעוד הייתי איתכם. וכשעזבתי ועברתי לניו יורק, התחנתי איתו, עם אביה של נדיה, ואנחנו חיים יחד עד היום... ". אמרה ויקטוריה.
הדמעות זלגו על פניה של בריאן. "וואו, איזה סיפור חיים". אמרה. ויקטוריה הנהנה.
קאי שתק. "זה אומר שנדיה יותר גדולה, נכון?" שאל. "ממך בשנה". השיבה ויקטוריה. "אז את בעצם מספרת לנו שהסתרת מאיתנו את העובדה שיש לנו אחות עוד מהרגע שנולדנו?" הוא הוכיח אותה. ויקטוריה הרכינה את ראשה. "אני מצטערת, לא ידעתי מה לעשות, כל החיים שלי הייתי מבולבלת". אמרה.
"אז רק לשם ההברה, אתם כאן, משפחה מאושרת לכם, ואנחנו תקועים בתוך פאקינג חיים אומללים?" הוא אמר, קולו הולך ומתגבר. "קאי..." מלמלה בריאן. "לא! לא, בריאן, אל תעצרי אותי עכשיו! האישה הזאת הביאה אותנו לעולם, וגם הרסה לנו אותו". הוא קרא. "אתה צודק. זה מגיע לי". לחשה ויקטוריה ונתנה לו לצעוק עליה. "אני לא צריך ממך אישור מה מגיע לך ומה לא!" צעק קאי. "הי! מי שם מרים את קולו על אישתי?!" נשמעה צעקה מכיוון הפרוזדור, והופיע משם איש...