אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 2- "אחרי הכל, זה בגלל אמילי".

(בתמונה למעלה, בריאן)
פרק 2
בלי לחשוב, הוא רץ אחרי דימיטר שהספיק להתרחק. הוא השיג אותו. "הי דימה!" הוא צעק. דימיטר הסתובב. "אני בא איתך". הודיע לו. "שכח מזה". דימיטר ירק על הרצפה לרגלי קאי. "שמע דימה אני אוסף את אחותי. שבחיים לא תכניס רגל לבית המסריח שלכם." אמר קאי. "אתה מתכוון, שלא תכניס את הרגל המסריחה שלה לבית שלי הזונה הזאת."תיקן דימיטר. "בואנה דימה אתה מדבר הרבה יחסית לרוסי". קאי התעצבן והצמיד אותו לקיר. "איך קראת לאחותי?" כעס. "זונה". אמר דימטר בשלווה. קאי הכניס לו אגרוף לפנים. אבל הוא לא החזיק אותו חזק מידי, ככה שדימיטר השתחרר והחזיר לו מכה. "אתה מתנהג ממש רע יחסית למישהו שרוצה להכנס לבית שלי." אמר. שניהם המשיכו ללכת בשתיקה. עד שנכנסו לשער הבית. ברגע שנפתחה הדלת דימיטר נכנס ונעלם מעיניו של קאי. קאי ראה את אחותו עומדת בפינת הסלון ומחליפה כמה מילים עם אישה בלונדינית שדמתה לדימיטר מאוד. "בריאן!" הוא קרא. היא הסתובבה אליו. "מה אתה עושה פה?" תהתה. "בואי. עכשיו. הולכים." הוא משך אותה החוצה. וכשסגר את הדלת ראה את קייטי ועוד נערה אדומת שיער מציצות מהסלון. הוא יצא עם ברי אל הרחוב וכשהתרחקו מספיק מהבית עצר אותה. "תגידי לי מה עשית שם?!" קרא. "בייביסיטר! לאחים הקטנים של קייטי!" צעקה לו. "אבל גם היא הייתה שם למה שתצטרכו להיות 3 בנות?!" לא הבין. "כי הם ילדים עם צרכים מיוחדים! על כיסא גלגלים!" צעקה והשתיקה אותו. "דבר אחד אני לא מבין. מה האחים של קייטי עושים בבית של דימה?!" שאל אותה. "אם אתה מתכוון לבלונדיני שנכנס איתך אז הוא אחיה הגדול." השיבה לו.
מה. דימיטר וקייטי אחים? מה? לדימה יש אחים עם צרכים מיוחדים? הוא חשב.
כשהגיעו הביתה הוציאה בריאן שקית שקופה. עם.. שטרות.. הרבה שטרות. "מהיום??" שאל אותה קאי. "כן. טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים זה קשה." אמרה. היא עוד כעסה על איך שהוציא אותה משם.
"הילדה השלישית היא בת'?" שאל.
"כן." ענתה בקצרה. היא הניחה את השטרות בקופסא מיוחדת שעליה כתבה בלורד 'כסף' ושמה אותה באחד מארונות המטבח. "את יודעת.. אני לא חושב שזה חכם לכתוב כסף על קופסא של כסף.." אמר קאי. אבל היא קטעה אותו, "אתה האחרון שיגיד לי מה חכם, קאי אוסטין." כעסה. ובלב הוא ידע שהיא צודקת.
"אני ישנה היום אצל חברה. תכף יוצאת." הודיעה לו. הוא רצה לשאול מי אבל פחד שתתעצבן שוב. במקום זה שלח אליה את לובלי לעידוד.
אמילי חיכתה לו בחדר. הוא נאנח וטרק הדלת. ____________
"בוקר טוב". אמרה לו אלינור שהגיעה לפניו כשהתיישב במקומו. הוא שנא את זה.
שנא את העובדה שמישהו עדיין מנסה להתחבר אליו. הוא כבר הדגיש שאין לו מקום לאף אחד בחיים שלו.
בשיעור ספורט הם נמצאים באותו אולם אבל הבנים משחקים כדורגל או כדורסל עם המורה שלהם והבנות עובדות על תרגילי אימון עם המורה שלהן אבל בד"כ כולן פשוט יושבות וצופות.
קאי מעולה בספורט מאחר והוא מתאמן. אבל כדורסל הוא אוהב במיוחד.
ובאמת היום הוחלט שישחקו כדורסל. אלינור ישבה עם רוב הבנות וצפתה בהם. קאי רץ על המגרש בכזאת מיומנות שנראה שהוא בקושי חושב על מה שהוא עושה.
הבנות ערגו לאליטת הבחורים המקובלים שגם כן שיחקו. אלינור החליטה שהיא רוצה להיות בעניינים והתקרבה אליהן מעט. הבחורה שאמרה לה אתמול בהצלחה עם קאי נראתה כהכי מקובלת כי כולן ישבו סביבה. "חתיך שלי הברנדון הזה" היא קראה כשבחור גדול עם שיער פאקבוי קלע סל. אלינור קלטה שאף אחת מהבנות לא מעזה לומר עליו משהו אלא רק דברים בקשר אליה כמו... "כן רואים שהוא אוהב אותך".. וגם "יואו איזה חמודים אתם". אלינור גלגלה עיניים."מי מהם הוא החבר שלך?" שאלה את הבחורה. הבחורה חייכה במתק שפתיים שהחליא את אלינור. "הוא." אמרה והצביעה על הבחור הפאקבוי שבדיוק ראה שהן מסתכלות עליו וקרץ. בום. כל הבנות התחילו לצחקק. שתיים התחילו לשיר "איזה וברנד לנצח שתי נשיקות במצח." ומחאו כפיים. המורה השתיק אותן וביקש מברנדון לחזור למשחק. איזה? חשבה אלינור. קוראים לה איזה?
ולפתע, למרבה ההפתעה הבחורה ניגשה אליה. היא הושיטה את ידה ללחיצה. "איזה. איזבל." אמרה לה בחיוך. "אני בטוחה שנהיה חברות!" היא קראה, עטפה את אלינור בחיבוק והובילה אותה אל מרכז החבורה.
בזמן שכל הבנות בהו בברנדון, דייב, זאק, ועוד כל מיני בחורים פופולריים, אלינור דווקא התעניינה בקאי. במיוחד באופן שבו הוא היה שקט אבל סופה על המגרש.
כשהוא קלע את הסל העשירי שלו ובעצם התעלה על הקבוצה של ברנדון כך שלקבוצה שלו היו יותר נקודות, אלינור שמעה שתי בנות משוחחות עליו מאחוריה, אחת שחורת שיער והשנייה בלונדינית ממושקפת. והיא ניצלה את העובדה שהיא במרכז המעגל עכשיו כדי להאזין.
"אף פעם לא הבנתי את הקטע שלו". אמרה הממושקפת לשנייה.
"אף אחד לא זכה להבין". ענתה לה שחורת השיער.
"אבל סתם כי הוא סגור בעצמו ולא נותן לאף אחד להתקרב אליו." השיבה וסידרה את המשקפיים שלה.
"אני חושבת שהוא מדהים". אמרה שחורת השיער ומשכה בכתפיה.
"חתיך הוא כן. תראי את העגיל שלוו". חברתה הסתכלה עליו במגרש. "אם הוא רק היה נותן לי צ'אנס..."
- "אחרי הכל, זה בגלל אמילי." אמרה לה שחורת השיער.
ובגלל צחקוקים גדולים שנבעו מנפנוף של ברנדון לחבורת הבנות, אלינור לא הצליחה לשמוע את יתר השיחה. אמילי? היא חשבה.
נגמר השיעור הקבוצה של ברנדון ניצחה. קאי הלך לשירותים לשטוף את פניו כי הזיע. הוא ניגב את פניו בחולצתו. כשיצא המתינו בחוץ כמה בנות מהשכבה שלו שהוא אפילו לא הכיר. "קאי למרות שלא ניצחת, בשבילנו אתה המנצח." התחנפה אליו אחת מהן והשאר הסכימו איתה. "עזבו אותי" מלמל קאי והשתחרר מהן.
גם בסופו של יום הלימודים הזה, הוא ראה את הג'ינג'ית הולכת בקרבתו. הוא ידע שהיא הולכת הביתה אבל משום מה רק לראות אותה עצבן אותו.
קאי הלך ישר אל המסעדה שהיה אמור לקבל בה הכשרה היום. אתמול בערב נזכר בזה ושלח לבחור ההוא, ארתור את הפרטים שלו וסגר איתו שיגיע היום בשעה הזו. הוא נכנס. ארתור הסביר לו פה ושם כל מיני דברים, וקאי גם ניסה, ואז הם ישבו באחד השולחנות בקצה וסגרו על שעות העבודה וכמה כסף לשעה וכל זה. ואז קאי הלך. זה היה מהיר משחשב. מי ידע שככ קל להשיג עבודה.
קאי הגיע הביתה. לא היה לו תיאבון, כמו בערך כל הזמן.. הוא הדליק סיגריה והפעיל את מערכת הסטריאו שלו עם המוזיקה הישנה שהוא אוהב וזרק את עצמו למיטה שלו. לובלי עלתה על חזהו והוא ליטף וגרד אותה. הוא הביט הצידה. אמילי הייתה שם. פשוט התבוננה בו. התחשק לו לתפוס אותה ולנשק אותה עד שכל מה שקרה בניהם ישכח, אבל הוא לא יכל. וזה שבר אותו כל יום מחדש. הטלפון שלו השמיע צפצוף קצר.
אני תכף מגיעה. בריאן כתבה.
הוא לחץ על 'סמן כנקרא' והתעלם.
הוא לקח את הסיגריה מפיו ושחרר עשן.
באמת, כעבור כמה דקות בריאן הגיעה. היא נכנסה לחדרו. "אצל מי ישנת?" שאל. "בת'." השיבה. "מי זאת?" קיוה סוף סוף לתשובה נורמלית. "חברה שלי." אמרה לו. היא התיישבה על קצה מיטתו. "אתה לא מבין איזה מגניבה אחותה." אמרה בהתלהבות והתחילה לספר על כל מיני דברים שהוא בקושי הקשיב. הוא קם למטבח לקחת לעצמו משהו לנשנש והיא באה אחריו שקועה בסיפוריה. "ואז היא כזה באה אליי, יואו גם אני הייתי שם..." -
"ברי. מקסים. דיי." זה כבר היה בלתי נסבל, אז הוא היה חייב לומר משהו כדי לעצור את זה. "התקבלתי לעבודה במסעדה". אמר וזאת כנראה הייתה טעות כי היא התחילה לדבר על זה. לחפור, יותר נכון.
יותר מאוחר בערב החליף קאי לבגדים נוחים לספורט ויצא למכון כושר. הוא התאמן הרבה. אהב את זה, להפיג מתחים. הוא תקע את האוזניות הקטנות באוזניו, הפעיל את המוזיקה בטלפון ועלה על אחד ממתקני הריצה והחל לרוץ. בכל כוחו. תמיד כשהוא רץ על המתקן הזה הוא מדמיין שהוא רץ בדרך שלא נגמרת אל גן עדן. הוא ידע שזה די טיפשי, אבל הוא שמר את זה כהרגל מצחיק.
הוא עבר לעוד מתקנים, ובאמת היה מרוכז, ואחרי שעתיים בערך, הזיע כולו ויצא מהמכון. הוא נכנס לרכב השחור והתניע. בית הספר נמצא במרחק הליכה סביר מביתו, לכן הוא הולך ברגל, אבל למקומות כמו המכון הוא לוקח את הרכב. עוד סיגריה. כי הוא חייב. אמילי ישבה לידו במושב והוא השתדל להתעלם מנוכחותה הנוזפת על כך שהתאמן לבדו. בלעדיה. הוא פתח את החלון כדי לקבל קצת אוויר. היא עדיין הביטה בו. אחרי שהגיע הביתה, התקלח ולבש בגדים אחרים ונוחים, הגיע כבר הלילה והוא יצא לחצר הבית שלהם עם סיגריה, בקבוק בירה וגיטרה. היה לילה קריר ושקט, ורק צלילי הגיטרה שלו הפיגו את הדממה. אמילי כמובן, ליוותה אותו, וישבה לידו על הדשא. הסתכלה בידיו הגדולות שבלטו בהן ורידים, מטיילות בעדינות על המיתרים. הוא לא ידע לשיר יפה, אך בכל זאת מלמל את מילות השיר שניגן. הוא עצר ולגם מהבירה שלו. לפתע אמילי קמה. הוא עצר מנגינתו. היא התחילה ללכת. "אמילי!" הוא עזב את הגיטרה וירק את הסיגריה וקם בעקבותיה. היא רצה. "אמילי!!!" הוא צעק. היא יצאה משער ביתו. והם החלו במרדף. הוא רץ אחריה בכל הרחוב. והיא לא פסקה מריצתה. הבירה עוד הייתה אחוזה בידו. אומנם הלילה היה בהיר ורגיל, אך בתוכו התחוללה סערה גדולה. "אמילי! חכי לי!" הוא התחנן. אנשים ברחוב הביטו בו כשוטה שקורא אחריי אישה לא קיימת. הוא אפילו לא שם לב. הוא ידע שהיא אמיתית. לא היה אכפת לו שאומרים עליו שהוא משוגע, שהוא הוזה, הוא פשוט אטם את עצמו מלהקשיב לדברים האלה.
אמילי לא עצרה, לא שמעה לתחינתו. לפתע אוזניו לא קלטו דבר מלבד צרחה ארוכה ששברה את ליבו, ומהעוצמה הוא צנח על ברכיו. הוא סתם את אוזניו בידיו אבל הקול שצורח באוזניו רק התגבר.
היא תפסה בשולי חולצתו. "אני אוהבת אותך קאי". לחשה. שיערה השתפל על גבה בחוסר אחידות. עיניה היפות היו מלאות בדמעות.
והוא כעס עליה. "לא! את לא תגידי את זה ותלכי!" הוא צעק ושחרר את ידיה מעליו.
"יודעת מה, תלכי! אני לא מעוניין לראות אותך!"
הזיכרונות צפו ועלו במוחו, מכאיבים לו כל כך.
קאי הביט ברוחה של אהובתו הולכת ונחלשת. "אמילי!!!" הוא קרא בשארית כוחותיו. הלוואי שיכל להגיב אחרת לדבריה באותו יום. אם במקום לכעוס עליה, היה מחבק אותה ובוכה יחד איתה. אבל..
הוא שתה בלגימה אחת את רוב הבקבוק, ואחריה עוד לגימה שגמרה אותו.
אהובתו שהלכה והתפוגגה רק ריחפה מעליו בדממה ורק הסתכלה בו נשבר וצורח לה על הקרקע.
____________
"בוא".
הוא בא.
"קח כוס מים".
הוא לקח.
לא היה לו כוח להתווכח, גופו היה תשוש והפה שלו היה יבש מכדי לדבר.
מישהו שהוא לא הצליח לראות לקח אותו והרים אותו לספה נוחה.
ובשארית כוחותיו הוא נמרח על הספה הזאת בפישוק איברים.
הוא התעורר בספה הזאת כמה דקות, או שעות אחר כך. הוא לא ידע להגדיר את הזמן. קאי התרומם, הוריד את השמיכות מעליו ושפשף את עייניו. סוף סוף הצליח לקלוט מה קרה אתמול. איש ברחוב ראה אותו בשברונו ולקח אותו לביתו, נתן לו כוס מים והשכיב אותו בספה.
קאי הסתכל בחדר באיתור אחר הטלפון שלו. הוא שכב בספה בסלון מול טלוויזיה כבויה, ולידו היו עוד כמה כורסאות ושולחן סלוני קטן. והנה הוא מצא. הטלפון שלו היה על השולחן. כשהדליק אותו ראה עשרות התראות של הודעות מבריאן שדאגה.
לפתע אותו בחור שמצא אותו בלילה הופיע. "בוקר טוב ילדון". אמר בחיוך והשפם שלו חייך גם הוא. קאי בהה בו. זה היה ארתור, האחראי שלו במסעדה. פאק. חשב. כבר רושם רע?
"התאוששת, בחור צעיר?" שאל ארתור את קאי.
קאי הנהן. ארתור זרק לעברו קופסאת אוכל. "מוזמן לאכול. רוצה טרמפ לבית הספר?" הציע.
קאי פתח את הקופסא. היא הייתה מלאה בסלט טוב וחביתה, וגם היה שם באגט אחד. הוא אכל מהר כאילו מעולם לא אכל. ארתור צחק.
כעבור עשר דקות הם היו ברכב הלבן של ארתור. קאי כחכח בגרונו... "אממ.. ארתור.. תודה.. אני מעריך את זה." אמר ובאמת התכוון לכך. "אין בעיה, בחור צעיר, אני כמובן לא שופט אבל פעם הבאה שאתה מנסה להשיג עבודה לא הייתי ממליץ לך ללכת על הדרך הזאת". אמר לו ארתור בציניות והוריד אותו בכניסה לבית הספר. "להתראות חבוב, מצפה לראות אותך שבוע הבא במסעדה". חייך אליו ונסע.
איזה בוקר הזוי. חשב קאי. הוא הוציא את הטלפון שלו וקלט שעדיין לא הגיב להודעות של אחותו. אז הוא הלך ישר לכיתה במקום לכיתתו. הוא דפק בדלת והמורה שלה פתחה. "אני יכול את בריאן לכמה דקות?" ביקש והמורה קראה לה. בשנייה שיצאה מהכיתה היא נתלתה עליו בחיבוק. ואז השתחררה והרביצה לו. הוא הביט בה וחיכה לנאום שמגיע לו. "איפה היית אידיוט?? השעה אחת עשרה בבוקר!" קראה. "ברי.. תנמיכי.. אנחנו בבית ספר.." לחש. "לא אכפת לי." אמרה אבל כן הנמיכה מקולה. "נו?" ציפתה ממנו לתשובות. "אני.. אתמול בערב יצאתי לסיבוב והשתכרתי ואממ.. מישהו נחמד מצא אותי והעברתי את הלילה אצלו בבית ועכשיו אני כאן.." אמר חצי אמת. היא הסתכלה בו ונענעה את ראשה כמיואשת. "טוב יאללה אני נכנסת. ובוקר טוב". אמרה ונכנסה לכיתתה. "בוקר טוב". אמר. גם הוא עלה לכיתתו.
"שוב איחור, אדון אוסטין" אמרה המורה כשנכנס. "מה יהיה?" נאנחה והוא התעלם והתיישב. אלינור חייכה אליו והוא לא השיב לה חיוך אבל בעקבות זה, חיוכה רק התרחב, כי התרגלה אליו כבר אף על פי שעברו רק כמה ימים מאז שהגיעה לבית ספרו.