אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 20- זיכרון

(בתמונה למעלה, מקס)

פרק 20

(זיכרון)

כשהוא הוציא את זה מהמעיל... מקס צחק. "מה תעשה? תהרוג אותי?" הוא גלגל עיניים. ו.. קאי התקרב אליו. אחוז דיבוק, מרגיש מטורף, פרץ אנדרנלין, חשק לעשות מעשה שלא היה עושה אם היה שקול. הוא הרים את הסכין גבוה מעל ראשו של מקס הצמוד לקיר. הם היו כה קרובים זה לזה שיכלו לשמוע את הנשיפות אחד של השני. "עדיף ככה". אמר מקס. "ככה איך?" שאל קאי. "כשהיא מתה." ענה. קאי קפץ את ידיו חזק יותר על צווארו של מקס. "תן לי סיבה אחת לא להשתמש בזה". הוא אמר והתכוון לסכין שהייתה אחוזה בידו ממש מעל מקס. "היא לא הייתה רוצה בזה. אבל זה לא חשוב מה הייתה רוצה, כי זה לא ישנה את העובדה שהיא מתה." אמר מקס. "היא לא מתה." סינן קאי. מקס צחק. "אתה עוד בזה?" הוא גלגל עיניים. "מה אתה חושב, שאני לא יודע את מה שאתה יודע?" הוא שאל אותו. קאי הביט בו ונסוג לאחור. מקס סופסוף התנער מהקיר. "מה אתה חושב שאתה יודע?" תבע קאי לדעת. "אני יודע הכל." השיב מקס. קאי התעצבן שוב והנחית את אגרופו בפניו של מקס. מקס התגונן בעזרת מכות נוספות ובעיטה אחת היישר אל השוק של קאי. בעיטה משתקת וקאי התפתל על הרצפה.

מקס נעמד מולו ולקח ממנו את הסכין בקלילות. "אני יודע שאתה אשם בזה." אמר. "ולעולם לא תהיה לך סליחה." הוסיף. "אני לא אשם!!" קרא קאי כשהוא עוד אוחז ברגלו בכאב. מקס השתעשע עם הסכין. "ובכן, מי היה איתה כשזה קרה? אני. לא אתה. אני." אמר מקס. "אם היית שם ולא הצלחת להציל אותה אתה האשם." אמר לו קאי. "ואני בהחלט רואה בי חלק בדבר ואני שונא את עצמי על כך, ולכן אעשה את זה", הוא אמר והוא באמת היה נראה שבור. "תעשה את מה?" קאי לא הבין. "את זה". אמר שוב מקס והרים את הסכין. הוא חתך את בשר ידו לעומק ונפל אל הקרקע. "מה אתה עושה???" צעק קאי והתרומם אליו. היה דם בכל מקום, ומקס לא זעק לכאב אפילו פעם אחת. כמו קהות חושים השתלטה עליו. הדם המשיך לזלוג בפראות, עד שמקס ישב בתוך שלולית. קאי פשט את מעילו במהירות וזרק אותו הצידה, ופשט את חולצתו וגלגל אותה לרצועה. הוא לקח את ידו של מקס וחיפש את החתך, מרוב הדם כבר לא ראה כלום. הוא קשר את החולצה על היד ומתח עד שנפלטה זעקה מפיו של מקס. הוא גנח. "אל תעשה את זה!" ביקש מקס. "אני לא רוצה לחיות!" הכריז. "ששש, תשתוק בן זונה." ביקש קאי ומשך אותו לעמידה כושלת. מקס נשען עליו כי לא יכל לעמוד. "אני לא צריך שתציל אותי כאילו אני מסכן. עזוב אותי!" קרא וגנח שוב בכאב. "פשוט תשתוק". אמר קאי בשקט וגרר אותו אל הברזייה בקצה הרחוב. הוא שטף לו את כל האיזור, וגם את פניו החיוורים ומתח שוב את קשר החולצה, חוסם העורקים. השתררה שתיקה בזמן שקאי שטף ביסודיות את הדם, ובדק את החתך, וקשר על החולצה גם את הגופייה שלו, כך שנשאר עירום למחצה בקור.

"אוסטין..." לחש מקס את שם המשפחה שלו לפתע. קאי הביט בו. "אהבתי את אמילי. ואני חושב שידעת את זה." אמר. קאי שתק. למקס הייתה דרך מוזרה לאהוב אנשים, הוא היה מקניט אותם וצוחק עליהם כי לא ידע מה לומר. הרגיש שזה מוזר מידי פשוט לאהוב. אז הוא היה ציני, כל הזמן, ומהצד היו חושבים שהוא שונא, אבל הו לא, הוא פשוט היה דפוק. "אני לא רוצה לחיות בלעדיה. כל יום מחדש מאז שהייתי שם, אני שונא את עצמי יותר ויותר, אני לא מאמין שהייתי שם, ולא הצלחתי לראות איך זה קרה, היא נהרגה לי מתחת לאף, ולא ראיתי." אמר מקס. דמעות זלגו על לחייו והתערבבו עם הדם. "אבל היא העדיפה אותך." אמר מקס לקאי. "אבל אתה לא ראוי לה, לא היית ולעולם לא תהיה". הוסיף. קאי הניד בראשו. "אני באמת לא ראוי לה." השיב. "אבל אני, אני הייתי עושה אותה מאושרת, אם רק הייתה בוחרת בי." אמר מקס. "מה זה משנה אם היא הייתה מאושרת אבל בכל מקרה אתה לא הצלחת להציל אותה?" שאל קאי. זה כאב לו. כל כך. "למה היא רצתה אותך?" שאל מקס וקולו נשבר. "אני מוכן להראות לך, שאני הרבה יותר חזק ממך, ושם, בניו יורק, הרגשתי שאנחנו מתחברים, שזז משהו, אני יכולתי לנצח אותך". הוא אמר. קאי שתק. הוא ידע שהוא צודק. "יכולתי לנצח אותך... יכולתי לנצח אותך אם... זה לא היה קורה..." מלמל מקס והדמעות פרצו מעיניו. קאי מעולם לא ראה אותו בוכה. אף אחד מעולם לא ראה אותו בוכה. "לנצח אותי? אמילי היא לא פרס, אנחנו לא יכולים 'להלחם' עלייה." לחש קאי. "זה כבר לא משנה." אמר מקס.
"אני בורח." אמר מקס אחרי שתיקה נוספת. "אני חוזר לניו יורק". אמר.