אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 23- המשפחה האמיתית שלי.

(בתמונה למעלה, קאי ואלינור.)

פרק 23-

"חבר'ה, תראו יש שם חצר, לכו תבדקו אם אני שם". אמרה ג'ניפר וגיחכה לאחר ששניהם הביטו אחד בשני במשך דקות בשתיקה. "נו, קדימה". זרזה אותם גם בריאן וחייכה מאוזן לאוזן. קאי הביט באלינור והתקדם לכיוון החצר. ג'ניפר נשפה בשביעות רצון. אחרי היסוס קל, גם אלינור התקדמה אליו. "אזזזז". משך קאי את המילה כשהם היו לבדם. "התכוונתי למה שאמרתי בניו יורק, שתדע". אמרה אלינור. "זה אומר שאת עדיין מדברת איתי?" הוא שאל בשקט ושפתיו התעקלו לחיוך עצוב. בכל זאת, הוא זה שעשה את הצעד שהוביל לסיום הקשר ביניהם. "זה בהחלט אומר." לחשה אלינור והשפילה את עיניה. "אני לא יודע איך זה שזה אמיתי". הוא הודה. "מה אמיתי?" שאלה. "את. שאת אמיתית ואת ממש כאן מולי, ומדברת איתי אף על פי שהתרגזתי עלייך כל כך הרבה פעמים". הסביר. "תוסיף גם שנשארתי איתכם חמישה וחצי ימים ולא זזתי עד שעה לפני שהתעוררת". אמרה אלינור וצחקה.

פאק.

הצחוק שלה..

ליבו עשה סלטות באוויר כששמע אותו. הוא כל כך התגעגע לזה.

"באמת נשארת איתי כל הזמן הזה?" הוא שאל אותה. ליבו פרפר כשחשב על זה. "כן. איאן יצר איתי קשר כשהתכוון לטוס אל בריאן, והחלטתי לבוא איתו. בכל הזמן הזה שהייתי כאן ואתה היית שם, הלב שלי כאב כל כך. הרגשתי שאני חייבת לראות אותך. אז טסנו. ואז... קרה מה שקרה, ואין מצב שהייתי עוזבת. נשארתי איתכם בניו יורק, ואחר כך טסתי איתכם חזרה לכאן וכשנתנו לך כדור שינה כדי שתישן כמו שצריך, התיישבתי על יד המיטה שלך ולא זזתי במשך כמה ימים, וקיוויתי, כל כך קיוויתי שתתעורר. עד שבריאן החליטה שאני מסריחה מידי והעיפה אותי למקלחת ולישון. ובדיוק כשהתעוררת, נרדמתי על הספה, איזה חרא!" סיפרה לו אלינור. עם כל מילה שאמרה, ליבו התרחב. הוא הצליח לדמיין אותה יושב על יד מיטתו וזה מילא אותו בתחושה חמה..

"מה?" שאלה אלינור כשקלטה שהוא בוהה בה. "כלום, רק.." הוא חל לומר ונעצר והביט בה שוב. היא חיכתה שישלים את המשפט. "רק... גם אני." הוא אמר. לחייה בערו. "גם אתה מה?" שאלה אף על פי שהבינה למה התכוון. "גם אני מה שאמרת בניו יורק." הוא אמר וחייך חיוך זעיר. "מה אמרתי?" היא שאלה וגיחכה. "עכשיו את סתם מקניטה אותי!" הוא אמר וצחק. הוא התקרב אליה מעט. העיניים שלה זהרו בגוון הייחודי שלהן. "עבר עלינו חודש קשה, מה?" הוא אמר והביט בה כששתקה. "כן.. לגמרי קשה." אמרה לבסוף. "איפה ישנת?" שאל אותה. הרי אביה אסר עליה להיכנס הביתה, בגללו. "חזרתי הביתה. אימא חזרה לבית החולים, דין חזר לקולג', בת' הייתה צריכה אותי." השיבה אלינור. "איך אימא שלך מרגישה?" שאל קאי, מלא ברגשות אשם. "היא בסדר, מתאוששת, אני מבקרת אותה בכל יום." סיפרה אלינור. שוב השתררה שתיקה מלאת מחשבות של שניהם, "אנחנו נדבר על זה מתישהו?" שאלה אלינור. "כן את צודקת". אמר קאי והשפיל את עיניו. "אני מצטערת על מה שאמרתי." אמרה אלינור ובקולה נשמעה הכנות. ,אני פשוט..." התחילה לומר ובעיניה נצצו דמעות. "אף פעם לא אהבתי ככה מישהו, וזה מרגיש לי מוזר ומפחיד." הודתה. הוא התקרב אליה וגם בעיניו התחיל מאגר הדמעות. "לא.. אני מצטער. אין לי תירוץ מספיק טוב, רק.. הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות". לחש קאי וקולו נשבר מעט כשהגה את המילים. "בעצם.. יש משהו". ענתה אלינור והתקרבה אליו מעט. קאי התקרב גם הוא, והם היו קרובים מאוד, אך ללא מגע. הם הביטו אחד בשני וביניהם המון מילים שאף אחד מהם לא הצליח לומר. צמרמורת עברה בגופו של קאי והוא יכל לספור את הנמשים הפזורים על אפה מפאת הקרבה בניהם. ואז, קאי גישר על המתח שהשתרר וכרך סביבה את זרועותיו בחיבוק. היא התמסרה לחיבוקו וטמנה את ראשה בכתפו. "גם אני התגעגעתי אלייך, אלינור." הוא לחש לאוזנה ונצמד אליה עוד יותר. "הרבה יותר ממה שאת חושבת". הוסיף. הם עדיין לא השתחררו מהחיבוק, זה היה כמו מגן עבורם. שניהם היו צריכים את זה, אחרת יתפרקו. "נוכל.. לחזור לפעם?" שאלה אלינור. "אני פשוט לא מצליח להאמין לזה שאת עדיין רוצה." הוא חייך. "אני כל כך רוצה, שזה כואב". היא אמרה.