(בתמונה למעלה, אלינור)
פרק 4
הוא נישק אותה. בפעם הראשונה בחייו הוא נישק מישהי אחרת. והיא הניחה את ידה הקטנה על לחיו ואצבעותיה התעסקו בעגיל שלו. היא נישקה אותו חזרה ועבורה לא היה משהו מענג יותר מזה. הוא שכח הכל.
אמילי הופיעה מאחוריה והביטה בו. הוא נבהל והתנתק ממנה בגסות. הוא לא ראה אותה שבועיים ולפתע הופיעה. דווקא עכשיו. "מה.. לא." מלמל. "אני לא יכול". אמר.
"מה? למה?" היא לא הבינה.
"אני פשוט לא יכול." אמר שוב. הוא לקח מהר את החפצים שלו ויצא מהחדר כושר בריצה אחרי אמילי, ואלינור בעקבותיו. אמילי נכנסה לרכב והוא אחריה, ואלינור הביטה בו מהחלון. כשהביט בה היא הייתה נראית.. כל כך נעלבת.. אבל הוא לא התעקב ונסע.
אמילי כהרגלה ישבה במושב לידו והפנים שלה היו קשות לקריאה ובמיוחד למבט. הוא לא הצליח להביט בה. מה עשיתי. חשב. "בבקשה אמילי אני מצטער". אמר לה. והיא התעלמה. "אמילי בבקשה אל תלכי לי שוב". התחנן. היא הלכה לו פעם ראשונה כשרבו, הלכה לו פעם שנייה כש...קרה הדבר. הלכה לו פעם שלישית כשניגן בגיטרה. הוא לא היה מוכן שתלך לו בפעם הרביעית אף על פי שבליבו ידע שהוא זה שהתנהג לא בסדר. "אמילי אני לא יכול להרשות לעצמי שתלכי שוב. אני צריך אותך". לחש, כמעט הוריד דמעות.
הוא הגיע הביתה. אמילי ריחפה בתוך הבית. הוא הלך בעקבותיה. "אמילי, בבקשה תקשיבי לי". ביקש. הוא שמע רעש מאחוריו. הוא הסתובב.
אחותו עמדה שם בהלם. על הרצפה היו שלושה ספרים שכנראה הפילה.
"אמילי?" לחשה. "אתה עוד מדמיין אותה?"
קאי קילל בליבו ומחה. "לא. לא". ניסה אבל לא היה לו תירוץ למה שקרה כאן עכשיו. "למה לא אמרת לי שאתה עוד מדמיין אותה?!" קראה בריאן. "אני לא מדמיין שום דבר!" הוא צעק. היום הזה הספיק לו.
"שקר!" צרחה.
אמילי עמדה מצידו השני ועשתה לו פרצופים. מוחו פעם בכאב והראה לו זיכרונות.
"למה למה??? אבל עשית טיפולים! למה שוב פעם?" היא השתגעה.
כל הרעש הזה לחץ עליו כל כך.
"אני לא מדמיין אותה!!!" הוא שאג.
לובלי הייתה שם. היא נבהלה מצעקתו וייללה.
"קאי, אמילי מתה!" בריאן צעקה לפתע. הוא הביט בה. היא בכתה.
"ושום דבר שתגיד לא ישנה את זה". היא אמרה בשקט, דמעות זלגו במורד לחייה.
"היא לא." הוא אמר.
"היא כן".
"היא לא!!!"
"קאי!! אמילי. מתה!"
"היא לא מתה!" הוא שאג בכל כוחו.
בריאן נשברה. היא התיישבה על הרצפה במסדרון בבכי.
"אז איפה היא?" לחשה.
קאי הסתכל באחותו הבוכה, ואז באמילי לידו ורץ למטבח בפתאומיות.
הוא לקח סכין ובדיוק כשבריאן קלטה מה הוא עושה והגיעה לעצור אותו...
הוא תקע את הסכין בידו.
______________
"שוב אנחנו נפגשים?" אמר הדוקטור כשקאי התעורר. הוא טיפל בו גם אחרי מה שקרה...
"ברי בדרך. היא הייתה כאן כל הלילה, ועכשיו הלכה להביא לך מאפים מהמאפייה. יש לך אחות מדהימה." אמר לו הדוקטור ובדק אותו פעם אחרונה.
"תוכל להשתחרר עוד היום אם תעבור אצל הלן". חייך הדוקטור חיוך חם. הלן הייתה פסיכולוגית. "מה, שוב פעם אתה חוזר לפגוע בעצמך?" שאל הדוקטור בכאב.
לא היה לקאי כוח לדבר אז הוא רק לחש "לא אעשה זאת יותר" וצנח חזרה למיטת בית החולים בה התעורר.
באמת אחרי כמה דקות בריאן הופיעה. ברגע שראה אותה הוא קם וחיבק אותה והוא הרגיש על עורפו איך בורחות לה כמה דמעות. אחרי שהתנתקו היא הביטה בידו שהייתה חבושה היטב. היא הגישה לו את שקית המאפים. "תאכל. זה חם. והבאתי את הבורקס שאתה אוהב." אמרה. הוא היה אסיר תודה. "איך אתה מרגיש? איבדת המון דם למרות החוסם עורקים שקשרתי לך."
"אני בסדר. באמת. תודה, ברי". אמר לה.
"רק אל תעשה את זה שוב, בסדר?" ביקשה והוא הנהן. "אתה הולך היום להלן כן?" דרשה. והוא חייך. "כן המפקדת".
"אז מה שלומינו?" שאלה אותו הלן כשהגיע אליה בצהריים.
"בסדר". השיב.
אחרי שישב אצלה שעתיים והבטיח שאין לו יותר כלום ושלא יעשה זאת וסירב לספר למה חתך, הוא סוף סוף הצליח לצאת מהחדר הצבעוני שלה ולהשתחרר מבית החולים. בריאן חיכתה לו בכניסה. "ברי." הוא אמר. "אני צריך לבקש ממך משהו. אל תספרי כלום לאף אחד. שהייתי בבית חולים, ולמה."
היא הנהנה.
"תספר לי מה קורה בינך לבין אלינור". היא ביקשה.
"לא". אמר והיא נאנחה.
הם נסעו באוטובוס הביתה ובדרך בריאן התעסקה בטלפון שלה וחייכה מידי פעם.
"מתי תספרי לי עם מי את מתכתבת?" שאל.
"מתי שאתה תספר לי על אלינור". השיבה.
"אבל לא קורה בנינו כלום. אני נשבע". אמר קאי.
היא הרימה גבה.
"נשבע!" חזר. "היא בסך הכל עוד ילדה מהשכבה שלי."
"בסדר, אבל בגלל שזה לא סיפק אותי, עוד לא אספר לך." היא אמרה בחיוך והוא זיכה אותה בחבטה על הראש שהעיפה לה את המשקפיים.
מאז אותו היום שוב אמילי נעלמה. והפעם זה היה קשה מנשוא.
הוא הלך כל יום אחרי הלימודים למסעדה אבל הוא לא הצליח לחייך ללקוחות. וכשהעביר את המשמרת שלו במטבח וחתך ירקות הוא הסתכל בסכין והתאמץ לא לעשות איתה כלום. אבל הסכין קראה לו. זה היה קשה. אבל הוא התגבר על זה. הוא לא רצה לאכזב את ארתור. חיבה עמוקה נכרכה בין שניהם מאותו הלילה שלקח אותו לביתו, כך שקאי מצא את עצמו מבלה לפעמים בביתו. ארתור היה גרוש וחי לבד בבית גדול, היה לו בלי עין הרע הרבה כסף.
אבל ארתור היה האדם היחיד ששיפר לו את מצב הרוח וגם הוא היה רק לפעמים. ביום יום בבית הספר קאי היה עצבני מהרגיל. הוא ואלינור לא החליפו אפילו מילה אחת מאז המקרה בחדר כושר, ועונת המבחנים הגיעה כך שגם ככה כולם היו עצבניים. קאי לא למד לשום בחינה, את רוב הבחינות הוא עשה מה שידע והגיש. כלומר לא הרבה. הוא ידע שזה ישפיע על העתיד שלו, אבל הוא אפילו לא חשב שיהיה לו אחד כזה.
קאי התחיל להיות נכס בעיניי המורה לספורט. כמעט בכל משחק כדורסל ששיחקו, לא משנה באיזו קבוצה שובץ קאי, הקבוצה שלו ניצחה.
העיניים לאט לאט התחילו לרדת מברנדון, אבל דרמה שקרתה בסוף אחד המשחקים החזירה את העיניים חזרה.
בסוף הפסד של הקבוצה של ברנדון, איזבל, החברה שלו ניגשה אליו כרגיל לחבק אותו מול כולם אבל הפעם לא רק שהוא לא החזיר לה חיבוק, הוא גם לא נתן לה לחבק אותו. "אני רוצה שנדבר רגע בצד." אמר לה בנימת קול נמוכה. "אין שום דבר שיפריע לי שתגיד ליד כולם." איזבל השיבה לו בגאווה. "בסדר". אמר. "אני רוצה שניפרד". אמר ופשוט הלך.
"מה???" היא צעקה ורצה אחריו. אבל זה לא עזר כולם ראו איך הוא זרק אותה.
____________
כשסיים אימון והתכוון לנסוע הביתה, חיכו לו שלושה נערים ליד הרכב שלו. ניקו. דימיטר. וסטיבן. החברים של מקס. קאי ידע שלא כדאי לו להתחיל עם הסיפור הזה כי בריאן תהרוג אותו. הוא הסתובב והתחיל ללכת ברגל. אבל הבחורים לא היו טיפשים. הם רצו אחריו ומהר מאוד תפסו אותו. הוא היה עייף מהאימון וכל גופו הזיע. אבל הוא ציפה לזה. הוא ידע שזה יקרה מתישהו. "הי אוסטין". צעק ניקו. הוא החזיק את צאוורונו צמוד לקיר, ממש כמו שעשה קאי למקס. "באנו לגמור איתך". צעק ניקו. קאי שמר על שלוות רוח. "אתה מוכן רק לא לצעוק את זה, ניקו? אני מעדיף למות בשקט". אמר בציניות.
"לא מצחיק. לא באנו להיות צינים איתך". אמר ניקו. הוא היה גדול ומאיים אבל קאי ידע שבליבו הוא אחד הפחדנים.
"כמובן". אמר בכבדות ראש. "אז לכבוד מה הוצאתם את התחת הקטן שלכם מהבית?"
"שתוק אוסטין. אמרת שאתה רוצה מוות שקט." אמר סטיבן מאחורה. קאי גיחך. "מה איתך, דימה? אין לך מה להוסיף בנידון?" פנה אל דימיטר שעמד בצד. הוא היה נראה לחוץ. כאילו משהו טורד אותו. והוא שם לב שקאי מבין את זה אז הוא גלגל עיניים. "לך תזדיין אוסטין". זרק.
"טוב חבר'ה מספיק עם הדיבורים, אני עוד דבוק לקיר ולא נוח לי". אמר קאי. השלושה הסתכלו בו באווילות והוא ניצל את זה והשתחרר מאחיזתו של ניקו. ואפילו הצמיד אותו למקום שבו הרגע הוצמד. "אני אגיד לך מה. אתם תגידו את מה שרציתם להגיד, אני אקשיב, ונתפצל לנו. מקובל?" הציע וצחק. גם ניקו השתחרר ממנו. "אם חשבת שדיבורים יספיקו לנו אז טעית". אמר והכניס לו אגרוף ענקית לפנים במהירות. קאי נרתע מעוצמת המכה. "לא. לא חשבתי. אבל מצטער חבר'ה אני לא יכול להרביץ לכם היום. ואתם יודעים שהייתי מת." אמר ובשנייה שסיים את המשפט דפק את ריצת חייו. הם רצו אחריו ברגע שקלטו שברח. הוא התאפק לא להסתובב להכות אותם בכל כוחו כשקראו לו שיבוא להתעמת איתם כמו גבר, כי ידע שאחר כך יצטרך להתמודד עם ההשלכות, וממש לא היה לו כוח לזה, ובמיוחד לכ לנאום של בריאן כשתוציא ממנו את כל הסיפור כמו שרק היא ידעה לעשות. אז הוא רץ כמו מטורף וכל הדרך רק חשב על זה שאחותו צריכה להיות גאה ברמות. הוא הכיר יותר קיצורי דרך, כך שכשהיה בטוח שהם לא דולקים אחריו, כנראה התייאשו, התיישב על סוף המדרכה בצד, נשען על הקיר והתנשף. הוא היה צמא כ"כ. זה כאילו עשה אימון כפול. לפתע נזכר. פאק. הרכב.
הוא נאנח עוד דקה וקם. ידע שהלילה הזה יהיה ארוך...
YOU ARE READING
אהבה לרוח/Love For A Ghost
Lãng mạn(זיכרון) *היא תפסה בשולי חולצתו. "אני אוהבת אותך קאי". לחשה. שיערה השתפל על גבה בחוסר אחידות. עיניה היפות היו מלאות בדמעות. והוא כעס עליה. "לא! את לא תגידי את זה ותלכי!" הוא צעק ושחרר את ידיה מעליו. "יודעת מה, תלכי! אני לא מעוניין לראות אותך!"* הז...
