אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 5- "רק נשיקה?"

(בתמונה למעלה, איזבל)
פרק 5
"בשביל מה אנחנו חיים?" פתח המורה לחינוך אישי באחד השיעורים. כל התלמידים השתתקו. "קדימה, אני רוצה שתזרקו לי תשובות". דרבן אותם.
בהתחלה התלמידים נבוכו, אבל אחר כך השם השתחררו. "משפחה" זרק מישהו. "טוב! תנו לי עוד" אמר המורה.
"כדורסל". "איאן צ'ייס". "אוכל". "חברים". "בת זוג". "משחקי מחשב" . "ספרים". עוד ועוד תשובות נורו למורה.
"יופי! תקשיבו, תזרמו איתי רגע. כל אחד רושם על דף משהו אחד שבשבילו הוא חי, משהו שלעולם לא יוותר עליו, ואחר כך תראו מה נעשה עם זה". ביקש המורה. התלמידים הוציאו דפים.
קאי ראה איך אלינור תולשת דף מהמחברת שלה ושוקדת עליו.
הוא הרים את מבטו וקלט את הפנים של המורה מצפות שיעשה גם אז הוא הוציא דף ועט.
"טוב חבר'ה תביאו אליי את הדפים מקופלים בבקשה". ביקש המורה אחרי כמה דקות שהמתין. כולם הגישו לו. ציפו לראות מה יתקדם. "שלי, מה איתך חמודה? יופי תודה". "הי קאי, מה עם שלך?"
אופס. פנייה ישירה.
קאי לא השיב. "יאללה, תגיש לי את הדף שלך". המורה הפציר בו.
"אפשר לחשוב שאתה מחפש את החולשות שלנו". מלמל קאי. המורה חייך. "נשמע שאתה יודע על מה אני רוצה לדבר." אמר. קאי לא ענה לו.
"אתה מביא לי?" שאל המורה והפנה בראשו על הפתק האחוז בידו של קאי. קאי קם. הוא זרק את הדף לפח שהיה ליד שולחן המורה וליד הדלת. "תהנה". אמר ויצא מהכיתה.
"קאי! חכה שנייה!" הוא שמע קול קורא אחריו.
הוא הסתובב. "אלינור תחזרי לכיתה". אמר.
"לא. דיי. אני חייבת להגיד לך משהו". אמרה לו.
"מה רצית להגיד?" שאל.
"קודם כל ספר לי למה התעצבנת בכיתה." דרשה.
"אם כך את מוזמנת לוותר מראש". אמר לה והלך. אבל לפתע היא תפסה בזרעו ועצרה בעדו. הם עמדו קרוב זה לזה. ולרגע אחד הוא היה בטוח שהיא עומדת לנשק אותו וציפה לאמילי מאחוריה. אך היא לא הופיעה.
"בסדר אז אני אגיד את זה." אמרה אלינור.
הוא הסתכל עליה וחיכה שתדבר. היא לקחה לעצמה כמה רגעים.
"מאז שהתנשקנו בחדר כושר אני לא מפסיקה לחשוב עליך". היא לחשה.
"מה?"
"כן."
קאי חשב מה להגיד. לא היה לו שום רעיון. אבל אלינור דיברה שוב. "קאי, אני יודעת שהכרנו רק השנה, אבל אני באמת מרגישה ככה.."
"מרגישה איך?"
"מחבבת אותך, כלומר, ידעתי, כאילו, הנשיקה...-" התחילה להגיד סמוקה, והוא קטע אותה.
"בחייך, אלינור, זאת הייתה רק נשיקה". אמר.
"רק.. רק נשיקה..?" מלמלה.
"כן. זו בסך הכל הייתה טעות. רק נשיקה חסרת משמעות." הוא אמר והפנה לה את גבו כשהלך.
היא הביטה בו מתרחק ועינייה שרפו מדמעות.
____________
"הי גבר מה שלומך?" חייך אליו ארתור כשנכנס למסעדה. אבל הפעם קאי אפילו לא הנהן לעברו, הוא ניגש ישר לעבודה.
כשעבד במטבח הוא קצץ את הירקות בכזאת אלימות שהעובדים מסביב הסתכלו עליו בבהלה. "הי, בחור צעיר, יש פה מישהו שמעוניין לדבר איתך". הודיע ארתור לקאי. קאי יצא מהמטבח בעקבותיו. ו... ליבו צנח. זה היה ג'ונאס. "שב איתו כמה דקות." אמר ארתור ולו הותיר לו ברירה אלא לשבת מול ג'ונאס ולזעוף. "נעים להפגש שוב". אמר בקולו האיטי. "אולי תאכל איתי איזה שווארמה ככה?" הציע. "אני צמחוני". סינן קאי. "צמחוני שעובד במסעדת בשר? פשש". חייך וניגש סוף סוף לעניין. "תראה, נשלחתי על ידי אמא שלך." אמר וחייך כי ידע שגרם לקאי להיות דרוך.
"אחת ולתמיד אני רוצה להבין מה הקשר בניכם". אמר קאי.
"אני מנהל העסקים הטכניים שלה בסוכנות." ענה לו ג'ונאס. "בכל אופן, היא רצתה להעביר לך ולאחותך משהו." אמר.
"ואיך ידעת למצוא אותי?" חקר קאי והתעלם מהחלק האחרון במשפט של ג'ונאס.
"היא שם בדיוק משיקה ערכת טיפוח חדשה, והיא ידעה שאני עובד עם אנשים גם כאן מהעיר הזאת, אז היא ביקשה ממני להודיע לה אם אראה אותך." השיב. "וכמו שאמרתי כבר פעמיים, היא רצתה להעביר לך משהו דרכי".
קאי גלגל עיניים. "ולמה היא בעצם לא העבירה בדואר כמו תמיד?" שאל בלעג.
"השתמש בשכל שלך, ילד, היא ידעה שלא תפתח את זה אם תשלח את זה." אמר לו ג'ונאס בזלזול. הוא הוציא מכיסו מעטפה והגיש אותה לקאי. "אבל. אסור לאף אחד לדעת שקיבלת את זה ממני, כן?" אמר.
קאי לא לקח את המעטפה מידו עד שהפציר בו והוא נאנח והחליק את המעטפה לכיסו. "בסדר. ביי". הוא רצה שג'ונאס ילך כבר. "ככה אומרים תודה?" לגלג ג'ונאס. "לא מעוניין לומר תודה." השיב קאי בעצבנות. ג'ונאס חייך בשלווה מעצבנת והלך. קאי ראה בחוץ את בקי שכנראה חיכתה לג'ונאס, ונזכר בהבטחתו.
כרגע קיבלתי מעטפה מג'ונאס. מה זה אומר?
הוא כתב לה. תשובתה מיהרה להגיע, כאילו ציפתה להודעה.
אמר שזה מויקטוריה? שאלה.
כן קאי כתב.
אני יודעת בוודאות שהוא היה בקשר איתה לגביך, אבל אני לא יודעת אם הפעם זה באמת זה. מה שכן זאת לא פצצה. תפתח ותעדכן. היא כתבה לו והוא כמעט צחק מהמילים האחרונות.
____________
"הי בריאן יש לך טלפון!" קרא קאי לאחותו שהייתה במקלחת. הוא לא התאפק והסתכל בטלפון שלה. 'ארי' היה כתוב. והיה לב ליד שמו. אחר כך הפסיק הטלפון לצלצל והודעות נשלחו.
בריש מה איתך?
התגעגעתי לקול שלך, תעני לי?
ברונו שוב צוחק עליי שאני מעריץ חחחח
הוא כתב לה.
קאי זרק לה את הטלפון כשיצאה עם מגבת על שיערה. "כדאי שתעני לו. הוא מחכה". אמר קאי וקרץ לה במבט שאמר כאילו הוא יודע הכל. בריאן הורידה את המגבת משיערה וזרקה אותה עליו. "איכס! זה רטוב!" קרא קאי והעיף את המגבת מעליו. בריאן הייתה שקועה בטלפון שלה. ושוב, חייכה. הוא נאנח והדליק סיגריה. "אויש אתה מוכן בבקשה לא לעשן לי בפרצוף?" ביקשה בריאן. "חוץ מזה, מתי תפסיק עם זה כבר? זה לא טוב לבריאות שלך ואתה יודע את זה. נכון?"
הוא פלט גל עשן מפיו. "נכון". אמר והחזיר את הסיגריה לפיו בחיוך.
לובלי התרפקה בחיכו והוא ליטף אותה בידיים קרות מהמגבת שזרקה עליו בריאן, החתולה נרתע מהמגע הרטוב וירדה ממנו והוא צחק.
"בת' תבוא לכאן עוד מעט". הודיעה לו בריאן. "בסדר". השיב בלי להתעניין. "היא שברה את הרגל אתמול בבוקר, ככה שבחר להניח שמישהו יקפיץ אותה הנה". אמרה.
"בסדר". חזר על עצמו, לא מבין למה היא מספרת לו את זה. אבל הוא הבין בשנייה שבת' נכנסה לביתם. כי אחותה גררה אותה בכיסא הגלגלים שלה. בדיוק כשנכנסו הוא הביט במראה בכניסה לבית ואסף את שיערו לתסרוקת הרגילה שלו, חצי קוקו קטן בגומייה. הוא ואלינור החליפו מבטים במשך דקה שלימה ואז קאי נפנה לחדרו. "תהנו". זרק לאחותו. זה צרב לאלינור יותר משרצתה, והיא הלכה.
בריאן שמה לב למבטים בניהם. והיא חשבה שאומנם הם התחילו לא טוב, אבל היא ידעה שבסוף יהיה בניהם משהו.
קאי נשכב על מיטתו בחדרו, וחיכה כל כך לאמילי. הוא כל כך התגעגע אליה, אבל ידע שאם היא תבוא, הוא יתבייש להביט בה אחרי מה שקרה עם אלינור. אבל היא לא הופיעה. והוא נזכר איך אחותו צעקה עליו. "אמילי מתה!"
והוא השתדל שלא להאמין. הוא לא העז ללכת שוב לחדר הכושר, וגם לא לגעת בגיטרה שלו. השגרה שלו, שכבר הייתה משעממת, הפכה למשעממת מהרגיל, הוא כבר איבד את הטעם לחיות. הוא לא ידע למה, אבל הוא הסתובב כמו זומבי, חסר שמחה. הפעם אלינור לא התעלמה ממנו בבית ספר, אפילו ההפך, היא כל הזמן חיפשה את קרבתו, אבל הוא חזר להיות אדיש אליה. קיווה שיום אחד אהובתו תחזור.
לפתע הוא מישש משהו בכיסו. פאק. שכחתי. הוא חשב. המעטפה מג'ונאס. הוא עוד לא פתח אותה. אז הוא כיבה את הסיגריה וקרע את המעטפה במהירות. הוא הסתכל על מה שנפל ממנה אל מיטתו בהלם. אלה היו.. שני כרטיסי טיסה לניו יורק. אחד על שמו, והשני על שם בריאן. "היא רוצה שניסע אליה." הוא לחש לעצמו ונדהם. מה. הוא ובריאן לא פגשו את אימם מאז גיל שלוש, שהשאירה אותם אצל חברה שלה עד שגדלו מספיק כדי לחיות לבד. כלומר, עד גיל 12. אבל הם שמעו עליה כל הזמן, בתור ויקטוריה הדוגמנית המפורסמת בניו יורק, והיא שלחה להם כסף ודברים כל חודש. אבל מלבד זה, כלום.
הוא שמע את סגירת דלת הבית ויללות של לובלי והבין שבת' הלכה. אז הוא מהר הכניס את הכרטיסים למגירה שלו כשבריאן נכנסה לחדרו. את המעשה הזה הוא עשה בלי לחשוב, אבל זה בעצם מה שגרם לו להבין שהוא לא הולך לספר לאחותו כלום עד שיקבל החלטה. הוא פקד על עצמו להחליט שהוא לא יתן לה להתעסק בזה יותר. כי זה עושה לה רק רע.
"טוב אז כן. זה נכון". אמרה בריאן והתיישבה בכורסא ליד המיטה שלו. היא הייתה סמוקה כולה ולכן הבין על מה היא מדברת. "ארי??" הוא קרא. והיא השתיקה אותו אבל הנהנה. הוא הרים את אגרופו באוויר בתנועת ניצחון. "רק תגידי לו שכדאי שיתייחס אלייך כמו שצריך למה אם לא..." אמר ולא השלים את המשפט. "שתוק שתוק, הוא מתייחס אליי מדהים". אמרה ורק אחרי שאמרה קלטה מה הוציאה מהפה. הוא הסתכל עליה ועשה קולות נשיקה מגעילים במיוחד מהפה, כדי לרדת עליה. היא חבטה בראשו. "כבר נפגשתם?" שאל.
"לא, עוד לא. כרגע הקשר שלנו הוא רק דרך המכשיר". אמרה וחייכה.
"איכ את קטינה מה פתאום יש לך חבר". אמר פתאום ופרע את שיערה. "בואנה מה אמרנו על זה?" קראה והתנפלה עליו.
רגעים כאלו עם אחותו הוא אהב. היא הייתה כל עולמו. בריאן. בחיים לא היה מוותר עליה.
_____________
אלינור שנאה את עצמה על זה שהיא עושה את זה, אבל היא הרגישה חייבת. היא הגיעה ללימודים מוקדם בבוקר כשלא היה אף תלמיד בכיתה וקיותה בכל ליבה שלא פינו את הפחים.
היא הפשילה את שרוול החולצה שלה והכניסה בזהירות את ידה לפח האשפה. סוף סוף היא מצאה את זה. היא הוציאה את הפתק שזרק קאי כשרב עם המורה לחינוך אישי. הוא היה מכווצץ והיא התאמצה לפתוח אותו בלי לקרוע.
בריאן.
כך היה כתוב בכתב יד מבולגן בפתק. רק מילה אחת. שם אחד.
אלינור בהתה בדף הזה במשך דקות ארוכות. ועינייה הוצפו. חיבה עזה לקאי שטפה אותה. הוא התייחס לאחותו יותר מלעצמו. הלוואי שמישהו היה מתייחס ככה אליה. היא כ"כ רצתה להיות כתובה בדף הזה במקום אחותו, אבל עצם זה שאחותו זו שהייתה כתובה שם, גרמה לה לרצות אותו יותר מתמיד.
היא יצאה לשירותים לשטוף את פניה. איזבל באה לקראתה. פעם ראשונה שראו אותה ללא חבורת הבנות שהלכו איתה לכל מקום. "הי אלינור מאמי מה איתך?" פנתה אליה. היא מדברת אליי? חשבה אלינור.
"בסדר מה איתך? עם הפרידה והכל?" שאלה. "בכנות, חרא. אני אוהבת את ברנדון". השיבה איזבל, ואלינור חשבה שאולי היא בכל זאת לא כל כך גרועה. "אבל באתי לדבר איתך על זה". אמרה איזבל והמשיכה "אני חושבת שאני מתחילה קצת לחבב עוד מישהו, והבונוס הוא שאם אצא איתו אולי ברנדון יקנא". אמרה בחיוך. גם אלינור חייכה. "מי זה?"
"אוסטין. בגלל זה באתי לדבר איתך. חשבתי שאולי את מכירה אותו קצת." אמרה איזבל. מייד נמחק החיוך מאלינור. "חבל על זמנך. יש לו חברה." שיקרה. "בסדר, זה לא אומר כלום." קרצה איזבל וזה החליא את אלינור כל כך. "אני צריכה לחזור". אמרה אלינור והלכה משם במהירות, מתעלמת מקריאותיה של איזבל.
היא התקדמה במסדרון ממש מהר ונתקלה בכתף של מישהו. "סליחה". היא אמרה והרימה את הראש. "קאי". בדיוק כשחשבה עליו הוא הופיע. והיא החליטה שאין הזדמנות אחרת. היא הייתה חייבת לעשות את זה לפני שיספיקו אחרות. יותר נכון, אחרת. הוא התחיל ללכת לכיוון הכיתה והיא משכה בידו. "קאי. אני לא יכולה יותר. זה כואב מידי. אני אוהבת אותך." אמרה. קאי הביט בה. הוא ידע כמה אהבה זה כואב. אבל הוא לא יכל. וזה כאב גם לו. הוא הסתכל בה דקות שהרגישו כמו שעות ארוכות. הוא ראה בחום שבעינייה משהו שמעולם לא ראה. הוא הרגיש שהוא יכול להביט בה עוד נצח ועדיין לא להבין מה זה מה שבעינייה שריתק אותו כל כך. אבל הוא לא יכל להביט בעינייה ולסרב. גרונו היה חנוק והוא לא הצליח לומר כלום. אז הוא פשוט סידר את התיק על כתפו והסתובב לכיתה. היא נשברה. אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר על קרבתו. היא באה בעקבותיו לשיעור שהיה בו עוד בחינה. קאי אף פעם לא מרוכז בלימודים. אבל הפעם הוא פשוט לא הצליח להפסיק לחשוב. הוא ניסה לשים את המחשבות בצד ולפחות לכתוב את השם שלו, אבל גם את זה לא הצליח. עד שהגיע סוף השיעור, כולם הגישו את הטפסים מלבדו. "אוסטין, מה איתך?" שאלה המורה. היא הצילה אותו מטביעה במחשבות והוא נזכר בשמו ומיד כתב והגיש. ככה. בלי כלום.
נו. תתאפס על עצמך. נזף בעצמו. אבל הוא הפנה מבט לאלינור שנרדמה על השולחן לידו, וכמעט נמס. הוא התאפק לא להתקרב ולשאוף את שיערה האדום, שריחו מתוק. הוא לא הבין מה קורה לו ומיהר לרסן את עצמו. החליט לא להביט הצידה, אז הביט קדימה. מישהי משולחן לפניו הסתובבה אליו וחייכה חיוך מקסים מידי. וקרצה לו. מה היא רוצה? שאל את עצמו. זאת לא החברה ההיא של ברנדון? איזה הזאת לא? יש לה חבר מה היא מחייכת אליי. הם נפרדו. אה. הוא ממש ניהל שיחה עם עצמו. אז גם קדימה לא יכל להביט, כי היא לא שחררה. אז הוא הסתכל בחלון. התחיל להיות גשום בחוץ. הוא ראה אנשים מסתובבים עם סוודרים דקים, כאילו לא קר מידי, אבל קריר. פתאום הרחוב עניין אותו הרבה יותר משאר העולם. הוא התעמק בכל עלה שהיה על המדרכה כאילו הוא לא יושב בכיתה. הטריד אותו ששום דבר לא מטריד אותו.
______________
שוב הוא ראה את בריאן מתכתבת וצוחקת. "כמה זמן אתם כבר בקשר?" שאל. "חצי שנה." השיבה. "חצי שנה ועוד לא נפגשתם?" התפלא. "כן ככה יצא". אמרה. "את בכלל יודעת איך הוא נראה?"
"בטח, עשינו המון שיחות ווידיאו."
היא אכלה שניצלים ונופפה בהם לקאי בעיניים. "מתי כבר תתגרה ותהיה כמו כולנו אוכלי הבשר?" לעגה לו. "אני צמחוני, ברי, שניצלים זה לא מה שישבור אותי". צחק וליטף את לובלי שרבצה בין רגליו.
בסוף החודש הם שוב קיבלו מאימא שלהם כסף, אבל לשם שינוי יחד עם זה קאי קיבל את הכסף שמגיע לו על החודש בעבודה. הוא חייך. סוף סוף הוא מרגיש פחות תלותי.
בשבוע הבא יהיה לבריאן יום הולדת 16, והוא לא ידע איך לחגוג לה. מגיע לה את הכי טוב אחרי כל מה שעשתה בשבילו, אבל הוא אפילו לא ידע איך להתחיל. אמילי זאת שתמיד הייתה אחראית על ימי ההולדת. היא זאת שהביאה את החתולה ליום הולדת 12 של בריאן. הוא ממש רצה שיהיה לאחותו יום הולדת שמח, ממש כאילו אמילי אירגנה אותו. מה בריאן אוהבת? חשב. את לובלי. זאת לא בעיה. את בת'. גם לא בעיה. את אחותה של בת'. פאק. אלינור. הוא נאנח כשקלט שבשביל לשמח את בריאן גם אלינור צריכה להיות נוכחת. "קאי תביא לי את המטען מהחדר". ביקשה לפתע בריאן. הוא הלך לחדר שלה כשעוד היה שקוע במחשבה על מה היא אוהבת וברגע שנכנס לחדר קלט מה יהיה. איאן צ'ייס. זה מה שיהיה.