אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 7- שברון לב, פסטה שמנת ואבא.

(בתמונה למעלה, איאן)
פרק 7
"אבא"?! שאלו אלינור, קאי ובריאן בו זמנית. "איאן?" התפלא ארתור.
"אלינור מה אבא שלי עושה פה??" שאל איאן.
"בריש מה איאן עושה כאן?" שאל ארתור.
"קאי מה איאן עושה כאן??" שאלה גם בריאן. היא ממש בכתה עכשיו.
"אני לא מבין כלום!" צעק קאי.
"ארתור אתה אבא של איאן?"
"כן". השיב לפתע איאן. "בריאן, באתי להפתיע אותך ליום ההולדת. אבל דווקא אני חושב שכדאי שאלך." אמר בשקט. אף אחד לא השיב לו. הוא פשוט עזב את זר הבלונים שנדבקו לתקרה והניח את השוקולדים והלך.
"יש לך בן? וזה איאן צ'ייס?" פנתה בריאן לארתור בהתייפחות.
"זה באמת משנה בריש?" שאל ארתור.
"ברור שזה משנה אידיוט!" קאי דחף אותו. "לא ידעתי שיש לך בן! ועוד איאן!" קראה בריאן מאחוריו בבכי.
"בריש אני..." התחיל ארתור לומר אבל קאי קטע אותו. "תסתום את הפה ואל תתקרב לאחותי!" קרא. "אני מתפטר." הודיע לו. ואז הוא פנה אל אלינור. "את ידעת משהו מכל זה?" שאל באיום. "דיברתי עם איאן לא עם אבא שלו. לא היה לי מושג". מיהרה לומר. היא חיבקה את בריאן שנפלה על ברכיה.
"לך מכאן. טוב?" לחש קאי לארתור קרוב לפנים, בנימה מאיימת. "לפני שאתחרט ואעשה משהו." הוסיף. ארתור לא התווכח וברח. בשנייה שיצא, קאי איבד את אשתונותיו וצעק על אחותו. "למה לא סיפרת לי שהוא גדול?!" כעס.
היא לא הגיבה. "לכל הרוחות בריאן הוא בן 36!!!" צעק, ורק גרם לה לבכות יותר.
"ויש לו פאקינג בן!!"
"וזה איאן פאקינג צ'ייס!"
"אני לא ידעתי שהוא אבא". לחשה.
"אבל זה שהוא גדול כן ידעת!" הוא נזף בה.
"בהתחלה כשדיברנו חשבתי שהוא בגילי אבל הוא בסוף סיפר לי שהוא לכ והחלטתי לשמור על הקשר איתו כי עדיין אהבתי אותו." היא לחשה בשברון.
"זה לא משנה!" הוא צעק.
"קאי. דיי. מספיק. " לפתע אלינור אמרה. הוא לא השיב. ידע שהיא צודקת.
"אני רציתי לשמח אותך, ברי. הבאתי לך את איאן צ'ייס, אהוב ליבך, אבל גילתי שאהוב ליבך הוא פאקינג אבא שלו." אמר בשקט.
"אני לא יודעת מה לעשות". הודתה בריאן בבכי.
"אני אוהבת את ארי. כלומר.. אר..ארתור..אבל אני אוהבת את איאן.." גמגמה.
"וגם העובדה שהוא אבא אמורה לשנות לך משהו." הוסיף בכעס.
"היא משנה לי!" אמרה בריאן.
"בכל מקרה, יום הולדת שמח, בריש". קאי אמר, ואמר את שם הכינוי שקרא לה ארתור בלעג. הוא יצא וטרק אחריו את הדלת.
"כדאי שאבטל את האורחים..." מלמלה אלינור.
"היו אמורים.. לא חשוב אני לא רוצה לדעת". אמרה בריאן. היא הייתה שבורת לב. היא פספסה את ההזדמנות היחידה שלה עם איאן צ'ייס. פספסה. זהו. נגמר.
"אלינור". לחשה. אלינור מיהרה לחבק אותה.
"בבקשה תגידי לי שזה חלום ומחר אני אקום ליום יום הולדת כיפי." התחננה.
אלינור שתקה ונתנה לה לבכות עליה.
___________
שעתיים אחר כך, בריאן הייתה לבד בבית. באותה תנוחה. על הרצפה בסלון. קאי לא חזר ואלינור כבר הלכה. והיא הרגישה בודדה כל כך. ביום ההולדת שלה. היא לא העזה לפתוח את הטלפון שלה לדבר עם ארי. או בכלל, עם מישהו. היא חיפשה נקודת נחמה. היא פתחה את הארון במטבח וראתה את עשרות בקבוקי האלכוהול שהיו שם. והיא התחילה. קודם בירות, מכל הסוגים, והיא כבר הייתה שיכורה ברמות, אבל היא המשיכה לשתות כאילו חייה תלויים בזה. יין. זה מר מידי. אבל היא שתתה. פעם ראשונה בחיים היא הרגישה שאין לה מה להפסיד. הייתה אומללה מידי. וודקה. לא טעים. המשיכה. היא התנדנדה על הרצפה. כבר לא זכרה את שמה. בקושי פקחה עיניים. עוד בקבוק נזרק על הרצפה. היו מסביבה מיליון. והיא נפלה על ראשה. או שנרדמה, או שהתעלפה, היא כבר לא זוכרת. הדבר היחיד שזכרה זה שנפצעה מזכוכית אחד הבקבוקים שנשברו, ושהייתה לבדה בלילה. אחיה לא חזר.
יום שלישי כמעט עובר ובריאן לא מתעוררת. היא קמה רק בשש ארבעים בערב, ומצאה את עצמה על הרצפה בסלון. ברגע שפקחה את עייניה והבינה איפה היא ומה קרה, היא רצה מהר לחדר של קאי, וכל כך קיוותה שתמצא אותו שם, אך ליבה צנח כשראתה שהחדר ריק.
היא העבירה את כל הערב בבהייה בדלת הכניסה בדאגה. היא לא טרחה לסדר את הבלגן מאמש, ולא טרחה לענות לשום שיחה שקיבלה, או אפילו להסתכל ממי הגיעה. בפעם הראשונה בחייה, הרגישה ריקנות. בליבה היה גיבוב של רגשות, שהיא לא ידעה לפענח, לא הצליחה להבין אף אחד מהם, היא אפילו לא ידעה מה היא אמורה להרגיש, כך שבהייה הייתה הדבר היחיד שעשתה.
__________
"אלינור, אני לא יודע למה את כאן עכשיו, אבל תלכי. את לא צריכה להסתבך בזה". אמר קאי. אלינור הביטה בו ברכות. "קאי.. בבקשה תגיד לי שלא עשית לו כלום." לחשה. "לא עשיתי לו כלום!" מיהר קאי להשיב. "אזז.. למה אתה מתחת לבית שלהם ונראה נסער במיוחד?" שאלה בזהירות, פחדה להכעיס אותו. "לא עשיתי לו כלום!" הוא רק חזר ואמר. "אני יודעת". השיבה. "לא עשיתי לו כלום, אבל היה מגיע לו שאעשה!" אמר. "אני יודעת". היא אמרה לו שוב וניסתה לגרום לו להביט בה, כך שיראה שהיא מאינה לו. "אבל.. למה באת לכאן?" שאלה. "אני... אני.. אני רציתי להרוג אותו." אמר וקולו רעד. היא שתקה והמתינה שימשיך. "אבל לא עשיתי את זה". הוסיף. אחרי שתיקה ארוכה, אמרה אלינור בלחש:"זה טוב". הוא הסתכל עליה והתרחק. "אלינור.. לכי מכאן. בבקשה." הוא כעס אבל קולו השמיע תחינה. "אם אלך.. מה תעשה?" היא שאלה. "לא יודע! לא יודע! אני רק צריך שתלכי". אמר. זה צרב לה, אבל היא החליטה לשים את המצב בניהם בצד ובאמת לתמוך בו. "אלך." אמרה, לא היה לה דבר אחר לעשות. היא ראתה שהוא לא מתכוון להיפרד ממנה, אז.. פשוט הלכה.
קאי צנח על המדרכה. "אמילי". הוא לחש. "בבקשה תחזרי". ביקש. "את חסרה לי". קולו היה שבור. "איך הלכת לי ככה?" הוא כמעט בכה, אבל לא בכה. כי הוא כבר המון זמן לא מצליח להוציא דמעות. "אמילי! תחזרי!" לא היה אף אחד ברחוב אבל הוא הרגיש כאילו מיליוני זוגות עיניים מביטות בו בשנאה. "אני צריך אותך!" ולפתע היא הופיעה. רק שקופה ותופעתה חלשה, אך היא הייתה שם. התיישבה לידו. הוא ניסה לאחוז בידה, אך פגש רק אוויר. כמו תמיד. "קשה לי בלעדייך". לחש לה. דמיין את ראשה מונח על כתפו. נזכר איך הייתה צוחקת עליו כשאמר את השם של החתולה.
"אין לך מבטא טוב". היא אמרה והוא דחף אותה. "באמת, מה אתה עושה צחוק, לא יקבלו אותך לאוניברסיטה". אמרה לו ודחפה אותו בחזרה. הם ישבו על המיטה שלו, וסביבם המון דפים שהיו צריכים ללמוד למבחן בצרפתית. קאי הסתכל עלייה. החיוך שלה מתוח מאוזן לאוזן השנייה. "דיי קאי אנחנו צריכים ללמוד". אמרה ונופפה במחברת שלה כשניסה לנשק אותה. "את יודעת שלא אכפת לי מהמבטא שלי כל עוד את זאת שמלמדת אותי". אמר לה וחייך. "דיי נו, אתה יודע שיהרגו אותי אם לא אקבל מעל שמונים". גם היא חייכה. "אוף לפעמים את כל כך רצינית". אמר. "דיי תמשיך". צחקה. הוא הביט בעינייה ונפעם, כל פעם מחדש. היו לה עיניי אוקיינוס בצבע כחול-ירקרק מדהים, שגרם לו לרצות להיות איתה כל היום. "מה אתה מסתכל?" היא התגרתה בו. והוא דגדג אותה עד שצחקה ונפלה אחורנית במיטה. הוא נישק אותה ואז חבט בראשה עם חפיסת הדפים. "טוב, מהם שלושת הכללים בעבר פשוט?" היא בחנה את הדפים.
קאי נזכר ברגע הזה ואחז בפוטר שלו, היכן שאמור להיות ליבו, בכאב. שברון לב זה הדבר הכי כואב בעולם.
____________
שברון לב זה הדבר הכי כואב בעולם. חשבה בריאן. גם את לילה יום רביעי העבירה באותו המקום. היא לא ניסתה לצאת לחפש אותו, לא התקשרה לאף אחד, כי ידעה שהלך, ושהוא יחזור מתישהו. אבל זה פגע בה יותר מהכל.
אפילו לא החליפה את הבגדים מיום שני. לא צחצחה שיניים, לא ישנה. היא לא ישנה דקה מאז שקמה בשש וחצי ביום שלישי. והיא הייתה עייפה, אך לא העזה לפספס שום דקה שקאי אולי עלול להגיע.
היא לא האמינה שהוא מסוגל. כבר חלפו יומיים. היא הרגישה את כפיות הטובה שלו. היא אהבה את ארתור כמעט כמו שאהב את אמילי אז למה הוא לא יכול לקבל את זה?
לא הבינה איך הוא יכול לעזוב לכל כך הרבה זמן, אחרי שהיא נתנה את כל מה שיש בה עבורו, עבור חיו.
היא התרוממה לפתע. לא ידעה מה היא עושה, רגלייה לקחו אותה לחדר שלו. היא עמדה בפתח והביטה בכל החדר. חיפשה אחר משהו שאולי יסביר לה משהו בקשר אליו, ואולי חיפשה סתם משהו לחיזוק עצמי. היא שכנעה את עצמה שהיא מחטטת בחדרו רק בשבילו, אף על פי שבליבה הרגישה שהיא עושה משהו אסור.
היא פתחה את הארון שלו וסגרה, הרימה את הכרית והחזירה ובחנה את שולחנו, וניגשה למגירה שלו. דברים רגילים. היא פשפשה בין הדפים שהיו שם וראתה דף אחד, בודד, שהצהיב עם הזמן, והרימה אותו. היא הרגישה איך מתפשטת בתוכה הרגשה משונה. זה היה דף תרגול למבחן בצרפתית. על הדף היו כמה סימנים, כאילו נשרו עליו כמה דמעות. פלשבק עבר בבריאן. היא נזכרה בחיוך עצוב איך הציצה בחריץ הדלת באותו היום וראתה את קאי ואמילי משתוללים יחד. זכרה איך הלכה בחיוך ונתנה להם פרטיות. תמיד העריצה את אחיה הגדול, וכשהגיעה אמילי, בפעם הראשונה הרגישה שיש לה חברה, אחות בנפש, משהו שבחיים לא היה לה. אמילי נהייתה חלק ממשפחתם מאוד מהר. אומנם הייתה לה משפחה משלה, אך הרגישה ממש כמו חלק ממשפחת אוסטין.
בריאן השתדלה להחזיר את הדף בדיוק למקום שממנו נלקח.. וכך מצאה מעטפה.. היא הסתקרנה ולא יכלה שלא לפתוח. וכמעט שבכתה למראה מה שנשר ממנה. שני כרטיסי טיסה.. לניו יורק.. על שמם. ולפי תאריך השליחה ראתה שזה כאן כבר כמה ימים.. והיא לא ידעה על זה. כעס טהור על קאי פשט בליבה. היא לקחה את המעטפה איתה וסגרה את המגירה בכוח. פאק. היא נשברה. אבל לא היה לה אכפת. היא יצאה מהחדר במהירות והתיישבה באותה התנוחה בסלון. שקועה במחשבות.
לא מאמינה שעשה לה את זה.
___________
"מה קורה פה?" לחשה בריאן לקאי כשחזרה הביתה לריח מהביל. קאי חייך. "אמילי החליטה שהיא מכינה פסטה שמנת". השיב. "אוי ואבוי". אמרה בריאן והם ניסו להציץ למטבח. אמילי הייתה איומה בבישול. "אם, אולי אני אחתוך את הבצל?" הציע קאי בחשש, "ואני אכניס הכל לסיר..?" הצטרפה בריאן. "לא, לא, לכו אתם שניכם, אני מכינה לבד!!" השיבה אמילי וגירשה אותם. אחרי רבע שעה שהושיבה אותם לשולחן, הניחה בחגיגיות בעזרת מגבת קערה.. עם משהו נוזלי.. וקצת עיסתי בצבע.. מיוחד. היא התיישבה. "קדימה, בואו נאכל". אמרה והביטה בהם. "אממ.. מה את אומרת שנוציא שניצל תירס מהמקפיא..?" שאלה בריאן. "איכס, ונהיה כמו צמחונים מסכנים? בעייתך שנהיית צמחוני, ככה שאין הרבה אפשרויות." השיבה אמילי והביטה בקאי. היא ניסתה לצקת את ה...עיסה.. לצלחת. "אוקיי." נכנעה, "זה באמת נראה רע". היא חייכה חיוך קטן. "אז בכל זאת נהיה צמחונים מסכנים?" צהל קאי. "שתוק ותוציא את השניצלים מהמקפיא." אמרה אמילי והתיזה עליו קצת מרוטב ה'פסטה'.
קאי חייך. הוא העביר את הימים ברחוב בזיכרונות מאמילי, כשישבה לידו. אנשים שחלפו לידו, ראו רק נער יושב לבדו על מדרכה, או במקרים אחרים, מסתובב ברחוב, אבל מנקודת מבטו, הוא ראה שניים. את אמילי איתו. ולא היה מאושר ממנו על חזרתה. כדי להיות מאושר, הןא העדיף להשאיר את הכל בצד, את כל הבעיות, והיו הרבה כאלה, העדיף להשאיר ולהתמודד כשיהיה מוכן. השתדל לא לחשוב על מה שקרה ימים קודם לכן, ועל העובדה שהתפטר מעבודתו, והוא לא ידע כמה זה הועיל, וגם קצת לא הועיל.
קטע מיוחד. מנקודת המבט של איאן.
הוא נכנס הביתה במהירות. "אבא". קרא. ארתור מיהר להופיע. "תסביר לי מה יהיה איתך? אתה פאקינג אבא חרא. כל שבוע מחליף בת זוג. למה אתה לא חושב עליי בסיפור? מה אם לי קשה עם זה? במיוחד כשהפעם זה קשור אליי אישית! מה הקשר בינך לבין בריאן אוסטין? ואיך הכרת את אחיה? אני דורש הסברים!" צעק איאן בהתפרצות.
"בסדר! תקבל הסברים! קודם כל, זה לא כל שבוע, מבקש שלא תגזים. אבל אני יודע שבאמת נהגתי להיות הרבה עם בנות זוג שונות". התחיל ארתור להסביר באנחה, אבל איאן שוב התפרץ. "נהגת??"
"כן, איאן, נהגתי, אני יודע שבעיניך זה נראה אותו הדבר, אבל בשבילי זה לא. בריאן שונה. את בריאן אני באמת אוהב." השיב ארתור ושקע בחולמנות שהחליאה את איאן.
"אבא! היא פאקינג בת 16!! אתה יודע מה יגידו אם ילגו שאתה פאקינג מזיין קטינה?? אתה משוגע?? וחוץ מזה, אתה רוצה להגיד לי שאת האחרות לא אהבת?? אז למה היית איתן?" הוכיח אותו.
"הי, לפני האשמות, אני לא זיינתי אותה. וכן, אני יודע שאתה מפקפק, אבל כמו שאמרתי, איתה זו באמת אהבה, לא רצון למיניות." אמר ארתור והמשיך, "ואתה צודק, לא בדיוק אהבתי אותן. את כולן חיבבתי, אבל לא ככה, אני טעיתי. אני עשיתי טעות גדולה ואני מודה עליה ומתחרט עליה, אני הייתי עם כמות נשים נכבדת ושיחקתי בליבן, ועל כולן אני מתחרט, אבל לא עליה, על בריש." אמר לו.
"זה מגעיל אותי". אמר לו איאן, וזה פגע בו.
"אבל מה איתי??? אם יגלו שאבא שלי הגרוש בגד במיליון נשים בזמן שהיה עם מיליון נשים אחרות, וכרגע בכלל מאוהב בקטינה?? וחוץ מזה, לי קשה עם זה! עם כל אישה אחרת שאתה מביא, אני רואה כמה ויתרת על אימא שלי." איאן צעק ואיבד שליטה.
"אימא שלך עזבה אותי. זו לא אשמתי." לחש ארתור, ואז מנה של כעס בערה בו והוא התקומם.
"ואני? אני האבא החרא? אתה! אתה זה שכל כך אכפת לו מהקריירה שלו, אתה לא מוכן לספר על אבא שלך בתקשורות, לא כי אני יוצא עם נשים, אלא כי אתה מתבייש בי! אתה האנוכי! אם כל כך לא טוב לך איתי, אז לך! לך! אתה כבר אדם בוגר לפי החוק, אז לך תעשה לך מוזיקה ותעשה ממנה כסף, גם ככה אתה כל היום באולפן, אז תשאר שם!!!" צעק ארתור. בזמן אחר, איאן היה שותק ובורח משם, אבל הוא כעס, ורצה לדעת את כל האמת. "אני רק לא רציתי שתדפוק את החיים שלי כמו שדפקת את שלך! רק לא רציתי שתדפוק את היכולות שלי כמו שדפקת את המשפחה! אני התביישתי לחיות עם אנס!" קרא איאן. ארתור נרתע. הוא התיישב על הספה והתנשף. הניח יד על ליבו ונאנח. השתררה שתיקה במשך עשר דקות, עד שאיאן לחש, "ומה הקשר לקאי?" ארתור הביט בו. "הוא עובד במסעדה שלי. כלומר, עבד." השיב. "מצטער שצעקתי עליך". אמר איאן. ארתור הרים אליו את ראשו. "אבל אני לא מצטער על מה שאמרתי. התכוונתי לזה. אבל אתה עדיין אבא שלי, כך שכנראה מה שיקרה זה שנתעלם מהשיחה הזאת ונחזור לחיים הרגילים." הוסיף.
"אני באמת אוהב אותה, איאן, מעולם לא אהבתי מישהי מאז אימא שלך. לך יש את סטפני, שאתה אוהב, אתה אמןר להבין את ההרגשה שלי." לחש ארתור לפתע. "אהבה היא אהבה, אתה צודק. אבל לפחות אני לא אוהב אדם שמחוץ לאפשרויות שלי. יש לך כל כך הרבה בנות ואופציות אחרות, למה דווקא את האסור אתה רוצה?" השיב איאן, בנימה פסיכולוגית מידי. ארתור הפתיע אותו וגיחך. "אתה יודע.. מצחיק שמתבגר אומר את זה."
ואיאן הופתע יותר מעצמו, כי צחק.
הם לא דיברו על זה יותר.