אהבה לרוח/Love For A Ghost

פרק 15- ארוחה משפחתית ופנצ'ר.

פרק 15
"אני רוצה שנעשה ארוחה." הכריז ג'ונאס בבוקר היום למחרת. הוא וויקיטריה בדיוק נכנסו הביתה. קאי שלח לעברם מבטי שנאה וצחק. "אני רציני לגמרי". אמר ג'ונאס. "באמת? אין לכם איזה קמפיין טחון מהתחת לעשות?" שאל קאי. ג'ונאס התעלם. "אנחנו צריכים את זה כמשפחה." הוא אמר לקאי. "אנחנו לא משפחה". הגיב קאי במהירות. ג'ונאס נאנח. "אם כך, מדוע אתם כאן?" שאל אותם. "כדי לקבל תשובות." השיב קאי. "ובכן, לא קיבלתם אותן כבר בשיחה שניהלנו בלילה הראשון?" תהה ג'ונאס. "לא מספיק!" קרא קאי ונעמד. נדיה הניחה את ידה על כתפו והושיבה אותו חזרה. "הירגע." לחשה לו. הוא נשען חזרה על הספה. ג'ונאס ניצל את ההזדמנות. "אני פשוט חושב שכדאי שנהנה מהזמן שאתם כאן, וארוחה משפחתית ונורמלית תהיה התחלה טובה." אמר. "רק חבל שמשפחתית ונורמלית אנחנו לא". מלמל קאי. ג'ונאס התעלם מההערה. "שוחחנו, ויקיטריה ואני, וחשבנו להציע לשניכם להשאר איתנו. ולא באופן זמני." אמר. "זאת אומרת, לגור כאן?" שאלה בריאן בפליאה. "בהחלט. אתם בכל זאת חלק מאיתנו." אמר ג'ונאס. קאי צחק שוב צחוק מריר. "מעניין, בהתחשב בעובדה שהסיבה האמיתית שאנחנו בחיים שותקת." הוא אמר וכולם הסתכלו לכיוונה של ויקטוריה שישבה בקצה הספה ולא הוציאה מילה. היא הסתכלה עליהם והבינה שהם מחכים לתגובתה, אבל היא שתקה.
"השתיקה הזו כואבת יותר מהכל. את אימא שלנו." לחשה בריאן. "היא לא." השיב קאי. ובריאן הסבה את מבטה אל הרצפה. "אנחנו ממש לא עוברים לגור כאן איתכם, ואנחנו ממש לא מתכוונים לאכול איתכם באותו השולחן. אני מעדיף לא לאכול." חרץ קאי.
ג'ונאס נעמד. "טוב,גבר, לא מדברים אליי ככה בבית שלי. החלטתי שיש ארוחה משפחתית היום בערב, וכל עוד אתה נמצא בבית הזה, אתה מכבד את ההחלטה שלי ומשתתף." הוא אמר. וקאי רטן כשנדיה עצרה אותו מלקלל. "אה, ו... לארוחה אצלי מגיעים בבגדים חגיגיים ולא בנייק או אדידס כמו ערסים". הוסיף ג'ונאס בחיוך. "איזה חיוך של מרושע".. סינן קאי.
בערב, כשהגיעה השעה המדוברת, קאי הגיע אל השולחן בחיוך מתגרה. הבנות כבר ישבו מצד אחד לבושות שמלות ערב שחורות כשג'ונאס יושב בראש השולחן בחולצה לבנה מכופתרת ועניבה. הוא צקצק בלשונו למראהו של קאי שהתיישב מולו. הוא היה לבוש בטישרט שחורה צמודה של נייק ובמכנסיים קצרים פרחוניים שהזכירו וויב של הוואי, במיוחד שנעל כפכפים. בריאן השתדלה להבליע את חיוכה ונדיה צחקקה בשקט. "ערב טוב". חייך קאי. "תוכל להעביר לי את הסלט?" ביקש מג'ונאס בקול מתקתק.
___________
וככה עברו להם עוד חמישה ימים ימים שהם מבלים יחד עם נדיה ברחבי ניו יורק, הם זכו להכיר את החברים שלה, לצאת איתם למועדונים ולמסיבות הכי נחשבות. אבל בכל לילה קאי הרגיש את המועקה על ליבו, זאת שאומרת לו שהוא חייב לדעת עוד. שלא מספרים לו הכל.
באחד הלילות הוא לא נרדם בכלל, והרהר במחשבות. הוא תפס את נדיה בחצר, והתמקם על הדשא לצידה. "מה?" שאלה בחיוך קטן. "אני מרגיש שאני חייב לדבר איתה שוב". הוא הודה. נדיה ידעה למה הוא מתכוון, איכשהו, זה לא הפריע לו. "אתה יכול לעשות את זה." היא הפתיעה אותו בתשובתה והוא השמיע נחרת צחוק. "אני רצינית." היא אמרה בשקט ושלפה את הטלפון שלה.
היא התעסקה בו קצת ואז הראתה לו צ'אט עם מישהו בשם 'אהבה שלי'. "מי זה אהבה שלך? הוא שאל אותה בשקט, כאילו קיווה שאם ילחש, זה יכאיב לה פחות. "סבתא שלי." השיבה נדיה. "היא מתה לפני שנתיים, ואני ממשיכה לכתוב לה. היינו מחוברת מאוד, וקשה לי בלי לספר לה כל מה שעובר עליי... אז אני כן מספרת". אמרה לו. הוא חייך אליה חיוך עצוב. "מצטער." אמר. היא חיבקה אותו. "תשתמש בזה?" שאלה. "אולי". אמר. הוא קם, חזר לחדרו, נכנס למיטה הענקית, משך מעליו שוב את השמיכות ו... נרדם.