WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟏

סיימון
היא אישה,ההגדרה של אישה,גופה נשי,פניה נשיות,ההילה שלה נשית.
אני אוהב את זה,היא מהסוג שהייתי מחזר אחריהן ללא סוף.
דבר זה פחות בסדר העדיפויות שלי,אני לא באמת בחור של מערכות יחסים.
איתה? אני מרגיש שאיתה זה אולי יעבוד.
היא שמה לב שהסתכלתי עליה,אני מקווה שלא הרתעתי אותה.
לידיה
״אז... לידיה,לידיה מרסיליו,נכון?״ אמרה ריקה,ורפרפה עם אצבעותיה את הדפים על השולחן.
״כן,לידיה מרסיליו״ עניתי.
״ספרי לי קצת על עצמך,לידיה״ קראה ריקה.
״אז.. שמי הוא לידיה מרסיליו,אני בת 23,כפי כשכתבתי בטופס,יש לי תואר בחשבונאות ואני חושבת שאני אוכל להיות תוספת מצוינת לחברה...״
לאחר חצי שעה של דיבורים,הראיון הסתיים,ריקה סגרה את מחברתה,שבה כתבה הכל. ״אוקיי.. אז,אנחנו נחזור אליך-״ ריקה אמרה,אך קול עמוק ומחוספס קטע אותה, ״אין את הצורך לכך,גברת מייקוביץ׳״ קרא הקול,סובבתי את ראשי לראות את אותו מנכ״ל חולני עומד בפתח הדלת,וכמו תמיד,עינו סורקות אותי שוב ושוב.
אותו קול עמוק וצורם חזר בשנית וקרא,״יצא לי לשמוע את שיחת הראיון שלה,אני תופס ממנה אדם משכיל,שיודע מה הוא רוצה,אלה האנשים שאני דורש בחברה שלי,אז מבחינתי,היא התקבלה״ הוא סובב את ראשו לכיווני,ופתח את פיו, ״ובעיניך גברת מרסיליו,האם העבודה הזאת נראית לך כמו אורח שמתאים לך?״ הוא שאל.
״עברתי על כך כבר בטלפון ויחד עם ריקה,אז אני מאמינה שכן אדוני״ אני לא אוהבת את האנרגיה שהוא מביא לחדר,הוא מפחיד אותי.
״דייקנית,אני אוהב את זה״ הוא אומר.
״ברוכה הבאה לחברה״ הוא הושיט לי את ידו,על מנת ללחוץ את ידי,לרגע היססתי,אך לאחר רגע לחצתי את ידו במהרה,ידו הגדולה התלפפה בשלי,וכך,מצאתי את עבודתי החדשה.
יצאתי מן החדר,נושמת עמוק,מרוגשת.
״לידיה״ קולו קורא.
אני מסתובבת ופוגשת בפניו.
״כן,אדוני?״ אני שואלת.
״אני מצטער שאני מעקב אותך,אני רוצה להחמיא לך על בגדיך,הם מחמיאים מאוד ל...קימורייך ו-״
״תעצור את זה כאן,אדוני״ אני קוטעת.
״תודה,אבל לא,אתה הבוס שלי,והתנהגות כזאת בעבודה היא בלתי הולמת!״ אני אומרת,והוא מהנהן,נראה מעט מבוהל מן תגובתי.
״יום טוב״ אני אומרת ויוצאת מן המקום.
סיימון
פאק...!
אני דופק על שולחני כדומה לילד מפונק.
הדבר האחרון שרציתי זה פאקינג להטריד אותך,לידיה.
אני כל כך מטומטם,וזה מתסכל אותי.
אני צריך להכיר אותך יותר,אני סקרן.
ואני אמצא דרך.
לידיה
פתחתי את דלת ביתי,אחרי הראיון ישבתי לקשקש עם חברות ויצאתי גם לסידורים,השעה הייתה בערך 17:00,הייתי עייפה מאותו יום מתיש ומעייפף,במהרה החלפתי את בגדי לפיג׳מה הרגילה שלי,גופיה קטנטונת ושורט קצרצרים,ונפלתי אל מיטתי הנעימה,לפתע,אחת מחברותיי הקרובות,אדיסון,שלחה לי הודעה.
״לידיה! שמעתי שהתחלת לעבוד בחברה הזאת בשם ״mindshare o's״ איך את מרגישה שם בינתיים?״
״בסדר,יצא לי לפגוש את המנכ״ל על היום הראשון,אבל משהו בו נראה לי נורא חשוד..״ עניתי
״יצא לי לשמוע עליו,סיימון,זכור לי ששם המשפחה שלו הוא בייקר,נכון? לפי מה שהבנתי עליו הוא לא אדם רע,הוא פשוט נורא מסתורי,הוא בן 31,ואת כנראה לא תמצאי שום מידע מלבד לכך,לא על המשפחה שלו,לא על חיי האהבה שלו,ולא דבר!״ היא רשמה,בדרך הומוריסטית למדי,לצערי זה רק החריד אותי יותר,מה יש לבן אדם הזה להסתיר?
אני מכבה את הטלפון שלי,נשכבת על המיטה בחוסר אונים ״משהו בו... משהו בו לא נראה לי נכון,אני לא יודעת מה-״
מחשבותיי נקטעו מדפיקה בדלת,הלכתי אל כיוון הדלת ופתחתי אותה,אין אף אחד,אני מסתכלת ימינה ושמאלה,ואין אדם,אני מסתכלת למטה ושם זה תופס את עיני,זר ורדים,ועליו מכתב קטן. ״מלאכית יפיפיה שלי,אני מקווה שזר הפרחים הזה ירומם את מצב רוחך,רק לראות אותך מחייכת יכול להאיר יום של העצוב באדם״
״מה לעזאזל...?״ מלמלתי לעצמי.
לא זכור לי שיש לי מאהב שאני יודעת עליו,אז מי האדם החולני ששלח לי זר פרחים עם מכתב שלא מבייש גבר שבוגד באשתו עם המזכירה שלו? כזה דביק וקלישאתי?
נעלתי את דלת הבית במהירות,וזרקתי את הורדים לפח.
זה הוא לא משהו שהרי קורה לך ביום יום,ואני לא לוקחת סיכונים.