WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟑𝟑

לידיה
אני מגיעה לאותו בית ארור,הדלת פתוחה לרווחה,הם לא דאגו לסגור אותה.
אני נכנסת אל חדר הנשקים,לוקחת משם גלוק,אני לא רוצה לנשוא עם משהו כבד.
לפתע אני שומעת,קול בכי אטום,זה קולה של אדיסון.
אני מציצה מפתח הדלת ורואה אותה,קשורה אל כיסא,לא מפסיקה לבכות בעוד שהסלוטייפ עוטה את שפתיה.
״ראייה אחת נמצאה,עכשיו רק למצוא את השני מריבל״ הוא אומר.
אדיסון שואפת נשימות עמוקות,מנסה להסדיר נשימה מכיוון שאפה,מקור הנשימה היחיד שלה כעת,חסום מן רטיבות ונזלת.
״תפסיקי לבכות,הייתה לך אפשרות להתנהג כמו שבויה טובה!״ הוא אומר,ויורק על פניה בחוסר כבוד.
אני מסתכלת על פניו ונגעלת,האדם הזה נדמה כמת-חי,כל פעם שפניו זזות אפשר לראות את בשרו נבלע לשפתיו הפחוסות. 
ראשה נוטה ימינה ובכי אפוף ממלא את האוויר.
הוא תופס בפניה,גורם לה להסתכל עליו.
״אלה הולכות להיות השעות האחרונות שלך,ואני אדאג שתסבלי, אדיסון״ הוא אומר,ובועט בכיסא שבו היא יושבת.
כתוצאה מכך,הכיסא נופל יחד עם גופה העדין.
מריבל עוצרת אותו מלגרום עוד נזק.
״אני הולך לצוד את האומלל השני,אני רוצה אותו מת״ הוא אומר,ואדיסון מייבבת לשלילה.
״אני עומד לחזור לכאן מוכתם בדמו של אהובך אדיסון אהובה,ואין דבר שתוכלי לעשות בנידון״ הוא מחייך,ויוצא מן הבית.
ברגע זה,הדבר היחיד שאני רוצה זה אותם,אושרי נדמה ככופר על גופותיהם המזוינות.
אני מציצה בשנית,ורואה שגבה של מריבל מופנה אליי,יש לה נשק בכיס.
זה חלון אפשרויות קטן להצלחה,אבל אני אקח את זה.
אני רצה לכיוונה,ומעיפה לרצפה בחוזקה את הנשק שהיה בכיסה.
״לידיה״ היא אומרת,מרימה את ידיה בתבוסה.
אני מכוונת מאחורי ראשה את האקדח.
״זה נגמר,ג׳יימי״ אני אומרת.
״את... יודעת,את יודעת על אליאס... את יודעת על ג׳ייסון...״ היא אומרת,קולה נשמע כחמלתי ומתוק,ומנסה לרוץ חזרה אל האקדח הנפול.
״זה נגמר כלבה הרסנית!״ היא קוראת,וקולה משתנה לנקמני וארסי.
היא תופסת בו,ומנסה לתאם אותי על הכוונת.
אני פועלת מהר.
2 יריות,והיא נופלת אל הרצפה,לא מספיקה לגעת בהדק.
ידי רועדות,ואני נופלת על ברכיי,דמעות יוצאות מן עיניי.
אני הרגתי אדם הרגע,בשר ודם,היה חי ונושם עד לפני קטנות מעטות.
אני מתקדמת לאדיסון,היא עדיין בוכה,לא הצלחתי לשים לב לזה כלל.
אני מרימה את הכיסא ומשחררת אותה מן החבלים.
היא מורידה במהרה את הסלוטייפ,וצורחת את שמי בהיסטריה.
״לידיה! מתי זה יגמר?! מתי?!״ היא צורחת בבכי,אני מחבקת אותה,עיני ריקניות,אני עוד מרוכזת בחטאי,אני חוטאת,גאלתי בדם בשר ודם,בנשק חם.
אין דרך חזרה מכאן.
״בוא נצא מפה״ אני אומרת,לא מסוגלת להסתכל על גופתה של ג׳יימי.
אני מטה את ראשי ומחזיקה את אדיסון,יד ביד.
״לידיה,למריבל יש טלפון״ היא עוצרת ואומרת.
ליבי נופל.
״אני לא רוצה לגעת בה אדיסון,בבקשה,תעשי את זה במקומי״ אני מבקשת,היא מהנהנת לחיוב ומחפשת בכיסה,לפתע היא מוצאת,ומושיטה לי אותו.
ידי רועדות,זה הוא טלפון של אדם שרצחתי.
אני מחייגת אל המשטרה.
לא נגעתי בכלי דיגיטלי כבר זמן רב,זה נדמה פתאום כדבר חדש.
״משטרה,שלום״ קול נשמע מהצד השני.
״שמי לידיה מרסיליו,אני נעדרת כבר זמן רב,אני נמצאת כאן באמצע שום מקום,ויש איתי עוד שני נעדרים,תחת שבי,אחד מהם אבוד,אנחנו בסכנת חיים,על ידי אדם בשם סיימון בייקר,בבקשה תצילו אותנו״ אני אומרת בקול חלול,קולי וגופי רועד.
אני מסתכלת על אדיסון.
״בבקשה,תמלאי את שאר הפרטים ותישארי איתה על הקו,ותתחבאי״ אני אומרת לה,והיא עושה כבקשתי.
אני מתיישבת על יד פתח הבית,מחכה.
לא לכוחות ההצלה,אלא לסיימון בייקר.
עברו כמה דקות,והנה הוא שם,עם אלכס,עם שק על הראש,נדמה שהוא רצה להרוג אותו על יד פתח הבית.
הוא רואה אותי ומפיל אותו אל הרצפה,רץ אליי עם חיוך מטורף.
הוא מחבק אותי,ומנשק את שפתיי,אני יכולה להרגיש את שפתיו כדמויות כפתוחות,את בשרו עובר על שפתי,אני נגעלת.
״הכנתי לך הפתעה״ אני מנסה לחייך.
״הבאת את אדיסון בעצמך,ידעתי שתגיעי אל העשתונות שלך בסופו של יום״ הוא אומר לי,כל כולו מאמין לי,אדם אחר היה קושר אותי באותו רגע,אבל הוא עדיין חי תחת האשליה שלעולם לא אפגע,למרות שפגעתי בעבר.
הוא נכנס לפתח הבית,ורואה את ג׳יימי,או מריבל,ללא רוח חיים.
הוא נופל אל ברכיו אל הרצפה,בשוק מוחלט,צורח את שמה שוב ושוב.
״ג׳יימי! ג׳יימי! ג׳יימי!״ הוא צורח באבל.
ואני מבינה שזה הזמן שלי.
אני יורה יריה אחת,בגבו,והוא נופל ושוכב.
לא אומרת דבר,אני סוגרת את הדלת.
גופי עוד רועד,הוא מעולם לא הפסיק לרעוד.
אני שומעת את אדיסון רצה אל אלכס מאחורי גבי,צועקת את שמו שוב ושוב.
אני עדיין מסתכלת אל עבר הבית.
אני חופנת בכיסי,ואני נזכרת בקופסאת הגפרורים.
אני לוקחת את קופסאת הגפרורים,ומדליקה את כולם,זורקת אותם אל הבית.
מבית מפואר ויפה שאפוף בסודות אפלים,זה הופך למדורה אחת גדולה.
אני מסתובבת ברעד אל אלכס ואדיסון,מחבקים אחד את השניה,ולא עוזבים.
״זה נגמר״ אני אומרת עם קול חלול.
לפתע אורות כחולים ואדומים זוהרים יחד עם השמש,זה כבר בוא הבוקר.
בין רגע שיירה של אמבולנסים וניידות משטרה חונות בזירה.
הוריהם של אדיסון ואלכס רצים אליהם ובוכים.
אני לא יכולה להרגיש דבר מלבד ריקנות,אני יודעת שיצאנו מן הגיהנום.
אבל מה עכשיו?
לפתע חונה עוד ניידת.
הם יוצאים,ושם אני רואה אותם.
״לידיה!״ היא צועקת ורצה אליי.
ליבי מחסיר פעימה,ולפתע כל הרגשות שלי חוזרים אט אט.
שני האנשים שלא ראיתי כל כך הרבה זמן,אפילו עוד לפני שנחטפתי״
דמעות מפוצצות את עיני.
״אמא!״ אני צורחת ורצה אליה.
היא אוחזת בי,אחיזה שרק אמא יכולה להחזיק.
להבות האש מאירות את המקום,נותנות אטמוספרה כתמתמה וחמימה.
״אמא,אמא,אמא״ אני אומרת שוב ושוב.
בוכה גם היא,ושתי מילים יוצאות מפיה שוב ושוב.
״ילדה שלי,ילדה שלי,ילדה שלי״ היא לוחשת.
ולפתע אני מחזיקה שתי ידיים גדולות עוטפות את שנינו.
״אבא..״ אני אומרת,ובוכה עוד יותר.
״לידיה שלי,אנחנו כאן עכשיו,אף אחד לא יפגע בך עוד״ הוא לוחש,ועוטף את שתינו.
כך אני נראית,כאישה בשנות העשרים לחייה,בוכה כנדמה לתינוקת,מאחיזה של אמא ואבא,הבנתי כמה אני צריכה אותם רק ברגע שחיי היו בסכנה,אני כל כך שמחה שהם כאן.
לאחר שהפסקתי לבכות,אני מתקדמת לאדיסון.
אני מחבקת אותה חזק.
״הצלחנו,אנחנו ברחנו״ אני לוחשת.
״לא,את הצלחת״ היא לוחשת.
אדיסון מוציאה מכיסה מכתב.
״זה המכתב,אני מזהה אותו כי הבאתי לך אותו,כנראה הוא נפל  ביער,מצאתי אותו שהתחבאתי״ היא אומרת.
אני פותחת את הדף הרעוע.
היום האחרון.
אני כותבת את זה,דמעות בעיני,ג׳ייסון מת,הוא מת,אליאס הקריב את נפשו התמימה,את החופש שלו,בתמורה לחיי,אני נכנסתי אל החדר לאחר ששמעתי את צרחתו של ג׳ייסון,צועק את שמי לעזרה שוב ושוב.
אני רואה אותו,שוכב כחיה מובסת על הרצפה.
סכין נעוצה בתוך צווארו,מונעת ממנו לקום.
הוא מתנשם ומתהפף,לא מחסיר לבכות.
אני מטה את מבטי אל אליאס,גופו רועד.
״ג׳יימי,ג׳יימי,ג׳יימי!״ הוא מחרחר ומייבב,כמו החזיר שהוא.
אני מתעלמת.
״בוא אליי,אליאס״ אני קוראת,וכך הוא רץ אליי בחיבוק,מחבקת אותו על פני צדי.
״את לא יכולה לעשות לי את זה! ג׳יימי!״ הוא צורח.
אני מתקרבת אליו,נועצת את הסכין עוד יותר עמוק בגופו הגדול.
״להתראות כלב״ אני לוחשת.
אלו זכרונותיי האחרונים מן הבית הארור הזה.
אני יושבת כאן בתחנת המשטרה,בעלי מנשק את פני,ילדי מחבקים אותי,ילדי הביולוגים,אך מגעו של רק אחד חסר.
אליאס שלי,אני לא יכולה לדמיין כמה מפוחד אתה,יושב אתה בין סורגים.
אני יודעת כמה זה קשה,אני יודעת כמה זה לא קל,לא היית צריך להסגיר את עצמך למשטרה כילד קטן.
אבל זה בסדר,יהיה בסדר.
אמא כאן.
מכבי האש מגיעים אל הזירה,ומנסים לכבות את הלהבות הפראיות שיצרתי.
מפנים אותנו,אני מסתכלת מחלון הניידת אל עבר הבית.
היה שלום,אליאס,היה שלום,ג׳יימי.