WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟏𝟖

לידיה
אני פוקחת את עיני,חושך,אני לא יכולה לראות דבר,אני שוכבת על מיטה.
אני מנסה להזיז את ידי ורגליי,אני לא יכולה לזוז,אך בתגובה לתזוזותיי קולו של ברזל נופל ועולה על עבר המיטה נשמע,האם זה יכול להיות... שלשלאות?
לפני שיכולתי עוד להבין איפה אני נמצאת,דלת החדר נפתחה.
ושם הוא עומד.
״חתיכת פסיכופת חולני! זה היית אתה כל הזמן הזה,נכון?!״ אני צווחת.
״אם היית משחקת את המשחק נכון,זה לא היה צריך להיגמר ככה,לידיה ילדתי היפה״ הוא עונה בקרירות.
״סיימון אני נשבעת לך שאם עוד פעם תזכיר את המשחק המזדיין הזה אני עומדת לדאוג שלא תראה את אור היום בשנית!״ אני צועקת בתקיפות.
הוא צוחק,ומתקרב לעברי.
״מילים כה גדולות,לבחורה כה קטנה,במיוחד שאת במצב הזה ,ילדונת״ הוא אומר בטון אוהב,ומתכופף לגובה אדן המיטה על מנת לנשק את הלחי שלי.
בתגובה הנפתי את אחת השלשלאות אל עבר פניו,הוא נרתע ומתרחק מעט.
״אנחנו לא לומדים,נכון?״ הוא שואל.
״לך תזדיין בייקר״ אני עונה באגרסיביות.
הוא מחייך,ומושיב אותי על המיטה,הוא מתיישב על ידי,ואני לא יכולה אפילו להביט בפניו המנוולות.
״תתנצלי בפניי,לידיה״ הוא אומר בטון עדין אך עדיין דורשני.
״להתנצל בפניך?! אתה משוגע?! מה יגרום לי להתנצל בפניך?!״ אני שואלת.
״זה״ הוא עונה,ושולף מכיסו אקדח,ואני נרתעת,הוא מכוון את האקדח אל מאחורי ראשי,גופי רועד.
״אני אבקש זאת ממך שוב,תתנצלי בפני״ הוא דורש.
״סליחה״ אני אומרת,ומשפילה את ראשי.
״ילדה טובה״ הוא אומר,ובעזרת האקדח,הוא מקרב את ראשי לעברו,ושפתיו נוגעות בשלי,לשונו חודרת אל פי,ואני עוצמת את עיני,אני לא רוצה את זה,אני רוצה ללכת הביתה.
״שלא תעזי להתנגד,לידיה,תזכרי מי בשליטה כאן״ הוא לוחש תחת הנשיקה,ואני מקשיבה לו.
לשונו חונקת את שלי,ולאחר כמה שניות הוא מחזיר את האקדח לכיסי ומתחיל ללטף את גבי וקימורי,אני לא יכולה שלא להרגיש טוב,זה הורס אותי נפשית.
הוא משחרר מן שפתיי,ואני מתנשמת בכבדות,לפתע הוא מתחיל לעבוד על צווארי,דואג לפזר סימונים עליו.
״אין לך מושג,כמה חיכיתי לזה,ילדונת״ הוא לוחש,ואני מתעלמת.
״לסמן אותך,לנשק אותך,להחזיק אותך,את פשוט מושלמת״ הוא אומר.
״סיימון״ אני אומרת,והוא עוצר.
״כן?״ הוא שואל.
״אני רוצה ללכת הביתה,בבקשה,אני לא אספר לאף אחד,אני רק רוצה ללכת הביתה״ אני אומרת,וקולי נשבר.
הוא מחייך.
״לידיה,אני רוצה שתשכחי מהחיים הישנים שלך,את כאן עכשיו,את לא הולכת להסתמך על אף אחד מלבדי,את לא צריכה אף אחד מלבדי,ואני מבטיח לך,אם תנסי לברוח מידיי,אני תמיד אמצא אותך,אז אין טעם שתנסי אפילו נסיכה,קחי זאת בתור אזהרה״ הוא אומר ומלטף את פני,ובטני מתהפכת.
״אתה תוכל לשחרר אותי מן השלשלאות האלה,לפחות?״ אני שואלת.
״כמובן״ הוא אומר,ומשחרר אותי.
אני קמה מן החדר לבית עצום,ומיד מתחילה לרוץ אל הקומה התחתונה,ושם אני רואה,דלת היציאה מהבית.
אני רצה אל כיוונה,ומסתובבת להסתכל על סיימון.
״אני לא עוצר אותך,תנסי זאת,תצאי החוצה״ הוא אומר ומשלב את ידיו.
אני מנסה לפתוח את הדלת,אך נכשלת.
״כמובן! היא לא פתוחה,נכון? צריך מפתח,איפה המפתח,סיימון?״ אני מסתובבת אליו בחיוך,והוא מחייך בחזרה.
״בקומה השנייה של המגירה לידך״ הוא עונה.
אני מוציאה את המפתח מן המגירה,ודלת הכניסה משמיעה רעש פתיחה,וגופי מתמלא התרגשות,אני מנסה לפתוח את הדלת בשנית,אך ללא הצלחה,אני מסתכלת על הדלת בבלבול,ומנסה לפתוח אותה,שוב,ושוב,ושוב.
ללא הצלחה,אני נופלת אל הרצפה.
״זה לא קורה לי,זה לא קורה לי״ אני לוחשת,ולפתע שתי ידיים חזקות מרימות אותי.
״ילדה טיפשה,באמת חשבת שאני אתן לך לברוח ממני בכזו קלות ומהירות,מה חשבת לעצמך?״ הוא שואל.
״אתה הסיוט הכי גדול שלי״ אני לוחשת,ומחזיקה בחולצתו למעט נחמה.
״הסיוט הכי גדול שלך? זה מה שאני? אם הייתי הסיוט הכי גדול שלך לא היית מחזיקה בחולצה שלי לביטחון,לידיה״ הוא אומר.
״אתה מתכנן להרוג אותי?״ אני לוחשת בפחד.
״להרוג אותך? לעולם לא,הוא פשוט הפריע לי בדרך לידיה,אני לא רציתי לרצוח,אבל לא הקשבת לי,הזהרתי אותך״ הוא אומר,ועיני מתחילות לדמוע.
״מספיק לבכות לידיה,הוא לא שווה את הדמעות היפיפיות הללו״ הוא אומר,וכובל אותי בחזרה למיטה.
״תנוחי עוד קצת,את בטח תשושה,אל תדאגי,אני מטפל בזה,אני מטפל בך״ הוא אומר,ומנשק את מצחי.
אני חייבת למצוא דרך לברוח,במהירות.