WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟔

סיימון
אני אוחז בה,אוחז בגופה.
ניחוח שערה חודר אל אפי דרך מסכתי,עורה הרך מרגיש כמו חלום,היא מושלמת,היא פשוט מושלמת.
אני לא יודע מה גרם לי פתאום להשתגע על אותה בחורה,משהו בה מסקרן אותי,אני מוצא את עצמי חופר מידע דרך האינטרנט עליה,על משפחתה,על חבריה,משתגע אט אט.
דמותה הרגישה מדהים בין ידי,לחוש אותה רועדת,קופאת במקומה,יודעת שאני בשליטה כאן,לקחת אותה אל מיטתה,להשכיב אותה לישון,אותה תחושה עוד מעבירה בגופי צמרמורות ואופריה. 
אני הייתי חייב לעשות זאת,הייתי חייב לדעת,לדעת איך זה מרגיש,איך היא מרגישה,אני לא יודע,אני לא יודע למה דווקא היא,אבל היא איננה את תודעתי,אני לא מכיר אותה לעומק,אני לא יצרתי איתה אינטראקציה,אני לא יודע למה,אבל דבר אחד אני יודע,היא הולכת להיות שלי.
חזרתי אל ביתי,מרגיש בעננים,אך אינני מסופק,אני רוצה עוד ועוד ממנה,היא כל מה שייחלתי לו.
היא הולכת להיות שלי,היא כולה שלי.
לידיה
אני מפוחדת,אני רוצה לברוח ללא נודע,הכל על מנת לברוח מאותו ״רומיאו״ חולני,אני מפחדת לפנות אל המשטרה,אני מפחדת לפנות אל כל אדם בקרבתי על אותה סיטואציה.
קמתי באמצע הלילה,השעה הייתה 3:13 לפנות בוקר,לא הצלחתי לחזור לנום באותו לילה.
פחדתי,פחדתי יותר מכל שהוא יחזור,במשך 3 שעות לא זזתי ממיטתי,מהמחשבה שאולי הוא עדיין בתוך ביתי,אך לא הייתה לי את ההרגשה שהוא יפגע בי,משהו במגע ובהתנהגותו העידה על כך.
3 שעות עוברות להן,והשעה 6 הגיעה,אזרתי אומץ והחלתי להתארגן לעבודתי,הרגשתי כאילו אין לי את הכוח הנפשי,אבל אני חייבת לצאת מביתי.
לאחר זמן מה,הגעתי לעבודתי,והחלתי לעבוד.
לפתע אני מרגישה יד על כתפי.
״לידיה? האם את בסדר?״
קול עדין,אך עדיין עמוק ודומיננטי קורא בשמי.
אני מסובבת את ראשי,ומבחינה בלא אחר מאשר סיימון,אני נרתעת,אינני יודעת איך להגיב.
״אני...אני...״ לעזאזל,תוציאי כבר מילה מהפה שלך אישה.
״אפשר?״ הוא מצביע אל עבר כיסא שעל ידי,אני מהנהנת.
״לידיה,ניכר לראות שמשהו עובר עליך,את נראית כאילו לא ישנת טוב״ הוא אומר,ואני מרגישה את גרוני נחנק.
אני מכווצת את ידי לאגרוף על השולחן,מנסה שלא לבכות,לא לשחרר את כל רגשותיי במקום עבודתי.
לפתע ידו הגדולה עוטפת את שלי,הוא מתקרב עם פניו,ואומר:
״רק תספרי לי ילדה,אפשר לראות שמשהו לא בסדר מתחולל בחייך,אני כאן בשבילך״
נשברתי,אלוהים נשברתי,לא מעניין אותי מי יראה,מי ידע,מי יבין.
בין רגע ידי מתלופפות סביב דמותו,ראשי נתקע בחזהו,ואני בוכה.
בוכה כמו תינוק,כמו לוזרית,מוציאה כל רגש שלילי מהמערכת שלי.
אני מרגישה את אחת מידיו מלטפת את שיערי,והשנייה תומכת בגבי.
״זהו זה ילדה,תוציאי הכל,את לא חייבת לספר לי,רק תוציאי את הרגש הזה ממך,אני כאן בשבילך״ הוא לוחש.
לבי החל לפעום בחוזקה,אף פעם לא הייתי הסוג הרומנטי,אבל הרגע הזה הרגיש כה אינטימי,כה אישי ביני לבינו.
לאחר זמן מה אני פוסקת את דמעותי,מוחה אותן מפני,ומסתכלת עליו,מבינה שהוא לא כזה חשוד כמו שחשבתי.
״תספרי לי,מה יש?״ הוא לוחש,דואג שלא להרתיע אותי.
״אני... לא יכולה לספר.. אדון בייקר,אני באמת לא,אני חוששת...״ אמרתי.
הוא ליטף את פני ברכות,מגעו העביר בי צמרמורות.
עיניו החומות כמעט שחורות אינן חסכו בקשר עין משלי.
שיערו הבלונדיני-שטני בהר בשמש שחדרה אל החלון,הוא יפיפיה,איך מעולם לא שמתי לב לכך?
״אני מבין ילדונת,ובכן,את יודעת שתמיד אני כאן בשבילך,עצוב לראות פרצוף יפיפה כמו שלך בוכה את יודעת״ הוא צחקק.
הנהנתי וחייכתי,הרגשתי קצת יותר טוב שפרקתי את רגשותיי,למרות שזה לא במילים,אבל עדיין בדרך מסוימת.
חיוכו הרגיש אמיתי,ואולי אחרי הכל,התחושות שלי כלפיו הן שגויות.