WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟐𝟎

לידיה
זה כואב,זה כל כך כואב.
עברו כבר כמה שעות לאחר שסיימון חבש את כתפי.
עיני סרקו את החדר,אך לפתע בזמן שהייתי שקועה במחשבתי,סיימון פתח את הדלת,עם קערה בידו.
״אני לא רעבה,תלך מכאן״ אני אומרת מתחת לשפתי.
״זה לא יקרה לידיה״ הוא אומר,ומתיישב על המיטה,בידו קערה ובפנים מה שנראה כדייסת אורז.
״איך את מרגישה?״ הוא שואל,וידו מלטפת את ראשי.
אני מתעלמת מהשאלה שלו,ומפנה את ראשי מטה.
״אני רוצה שתלך״ אני לוחשת.
הוא מתעלם ומרים את סנטרי על מנת שאסתכל לו בעיניים.
אלה לא סתם עיניים חומות,הן שחורות,אפילו יכולה להגיד מפחידות,אבל משהו בהן מושך כל כך,במקום מסוים אני רוצה להאבד בחשכה של עיניו.
״לידיה״ הוא אומר,ומתקרב לאוזני.
״אני מבקש ממך,אנא לא נעשה דברים קשים ממה שהם עכשיו,את צריכה לאכול,אז את תאכלי,זה ברור?״ הוא לוחש.
אינני נענית לו כתגובה,ונדמה שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות שלו.
״האם זה ברור? אני אשאל בשנית״ טוני נשמע קצת יותר אגרסיבי.
״אני לא רעבה,תפסיק״ טוני הופך לאגרסיבי גם אט אט.
הוא נאנח,ואוחז בכפית הדייסה,ואז דוחף אותה לפי.
״את תאכלי אם תרצי או לא לידיה״ הוא אומר.
הוא מוציא את הכפית הריקה מפי.
״תבלעי״ הוא דורש.
אני בולעת בלית ברירה.
לאחר המון שכנועים וכפייה,סיימתי את הקערה.
״אני מקווה שתישרף בגהינום,סיימון״ אני לוחשת.
הוא מתעלם מהערתי,ויוצא מן חדרי.
״חלומות פז לידיה״ הוא אומר,ונועל את הדלת אחריו.
משב רוח קל מלטף את כתפי בחדר החשוך,וכך אני מבינה,הוא השאיר את החלון פתוח.
עיני מתמלאות תקווה,ואני מתחילה מיד להכין את כרטיס היציאה היחיד שיש לי מן הבית הזה.
אני קושרת ומלפפת את סדיני המיטה לחבל ארוך,בשקט מוחלט אני תולה את קצה החבל על וו שקיים על סככת הבית,ומתחילה לרדת בשקט מוחלט אל עבר הקרקע.
אני נאנחת מכאבים מהפצע שנח על כתפי,וזה לא עוזר למצב,אך לבסוף אני מצליחה.
ברגע שהאוויר הצח מנשק את גופי,אני מבינה שזהו,אני חופשייה.
אני מתחילה לרוץ אל עבר היער,הדשא הלח מן הגשם שטפטף קודם לכן מדגדג את כפות רגליי,אני רצה,אני משוחררת מן שליטתו של אותו מנוול.
אני ממשיכה לפסוע במהירות אל עבר הלא נודע,וחיוך מרוח על פני,אני חושבת שאם מישהו היה מביט בסיטואציה זו הדבר הראשון שהיה עולה לראשו זה שאינני על קו הנפש,אך עבורי זו פריצת דרך מחיים שלמרות שחייתי בהם רק מספר ימים,זה הרגיש כמו סבל נצחי.
לא אכפת לי איפה אני,לא אכפת לי שאני כביכול אבודה,אני אסדר את הכל אחר כך,בעת הזו אני רוצה לחגוג את החירות שלי.
אני נעצרת לרגע על מנת להסדיר את נשימתי.
ולפני שעוד יכולתי להבין מה אני עומדת לעשות בהמשך,יד תופסת בידי,וקול נשמע בחשיכה.
״חבל מכמה סדינים עלובים? את נורא יצירתית לידיה״
הוא אומר בלגלוג,אני מסובבת את ראשי במהירות על מנת לראות את פניו החולניות,אסור לי להראות פחד,אך אינני יכולה לשלוט בתגובות גופי,אני רועדת ודמעות זולגות מן עיני,ולהסתכל בעיניו זה המעט שאוכל לעשות.
״ילדה טיפשה,מה חשבת לעצמך? מה חשבת שיקרה?״ הוא שואל.
כתגובה אני צורחת את ריאותי ומנסה להילחם בו עם כל כוחי הנותר.
הוא מרים אותי ומניח אותי על שכמתו,נדמה שההתנגדות שלי לא באמת משפיעה עליו.
כל כך קרובה אל החופש,אך כל כך רחוקה.
סיימון
הגענו אל הבית,היה לי ברור שהיא תתפתה למלכודת הזו,אני לא מטומטם,אני רק רציתי להשתעשע איתה קצת,המחשבה של לברוח ממני עוררה בה רגש רב,אך לראות את תקוותה מתנפצת ואת רוחה אט אט נשברת ברגע שהיא רואה את דמותי,מעוררת בי עוד יותר רגש.
הנחתי אותה על הספה,עיניה הזהובות נדמו ככבויות,עיניה היו מלאות עצב ויגון,אך עדיין היא מצליחה להיות כה יפיפיה,כל עוד אני שבוי בקסמיה,היא שבויה בכוחי הפיזי.
לידיה
הוא מתקרב לעברי,אין בי את הכוח לעצור בעדו,הוא מחל בלפזר נשיקות על פלג גופי העליון.
״אני לא כאן על מנת להרע לך לידיה,אני רוצה להיות מאהב עבורך,להיות מקום מפלט עבורך״ הוא לוחש.
״אני לא רוצה,אני לא רוצה לשמוע עוד מילה מפיך המטופש״ אני לוחשת.
שפתיו עוברת אל שפתיי,שפתיו כולאות את שפתיי,ואני נאבדת בשנית על ידי שפתיו.
לאחר מספר רגעים של אותה נשיקה תשוקתית,הוא מרפה,ומשאיר אותי ללא אוויר.
״את שלי לידיה,ואני שלך,אין לך המון לעשות בנידון״
הוא אומר.
🫧
פורים שמח! אני מתנצלת שלא עלה פרק המון זמן,אשתדל לכתוב בצורה יותר סדירה להבא,אוהבת המון המון,ג׳וליאנה♥️