WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

אפילוג

סיימון
אש... אש כל כך חמה.
גבי נקרע,אני סוחב את גופתה של ג׳יימי ברחבי הבית,אני לא מוכן למות,אני לא מוכן למות ככה.
אני מוצא דרך בריחה,אני אני לא אוכל לקחת את ג׳יימי איתי,יש לי ארנק ונשק בכיסי,בסדר,אני אהיה בסדר.
אני שומע ניידות.
לידיה,אני אמצא אותך לידיה.
לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה לידיה!
סופך קרב.
לידיה
עברו כמה שבועות מאז הבריחה,סיפרו לנו שמצאו רק את גופתה של ג׳יימי,אני לחוצה,אבל אני כרגע צריכה להיות עסוקה רק בלהחלים ולהשתקם.
מסתבר שהייתי שם 370 יום,ואדיסון ואלכס היו שם 325 יום.
אנשים מן המשרד רוצים לדעת איך כל זה קרה,שואלים שאלות,בחודשים האחרונים סיימון היה עובד מן הבית בגלל שלא רצה שאנשים יראו את פניו המפלצתיות,אז שאלות תמיד יעלו.
אני לא מוכנה להתראיין,אני לא רוצה שהוא ימצא אותי.
הוא עדיין מבוקש,ואני נמצאת עוד בסכנה.
אך הוא לא יעצור אותי מלחיות את החיים הכי טובים שלי.
החברה עברה לידיו של קרוב משפחה רחוק של בייקר.
ואני לא עובדת בה עוד,אני פשוט לא מסוגלת.
אני לא יודעת איפה אני רוצה לעבוד כרגע,אולי פסיכולוגיה,אולי קרימנולגיה.
אני עוד לא יודעת.
אני גם שמחה שחזרתי לקשר עם הורי,הם תמכו בי,משהו שלא הרגשתי מעולם,אני מניחה שהאינסטינקטים ההוריים שלהם פעלו רק ששמעו שאני נעדרת.
אני חושבת על כל זה שאני מתארגנת לחתונתה של החברה הכי טובה שלי.
״את מוכנה?״ אני שואלת אותה בחיוך.
אני מסתכלת עליה,עיניה הכחולות מעטרות את השמלה הצחורה,שמלה לבנבנה שגולשת באלגנטיות על גופה.
איפור עדין מפוזר על פניה המלאכיות.
״אני מוכנה״ היא עונה,ואנחנו יוצאות יחדיו אל המאורע.
אני מובילה אותה יחד עם אביה אל החופה.
אלכס מחכה לה,עיניו הירוקות מנצנצות שהוא מביט בה,ניצוץ של אהבה,ניצוץ של משיכה,הוא שבוי בקסמה.
הוא אוחז בידה,מסתכל על פניה היפיפיות מבעד להילה.
וטקס האירוסין מתחיל.
״אלכס,האם אתה מוכן לשאת את אדיסון לאישה״ שואל הרב.
״כן,אני כן כבודו״ הוא אומר.
״ואדיסון,האם את מוכנה לקחת את אלכס,להיות בעלך,בטוב וברע״ שואל בשנית.
״כן,אני כן״ היא אומרת.
״אני מכריז עליכם,כבעל ואישה,אתה ראשי לשבור את הכוס״ הוא אומר.
רעש של כוס נשבר,והוא מוריד את ההילה מפניה,ומנשק אותה נשיקה מלאה באהבה ובתשוקה.
מחיאות כפיים נשמעות בכל האטמוספרה,צרחות של אושר ומוזיקה מרגשת.
אנחנו מבלים יחדיו את שאר האירוע,בשמחה וששון.
אני חוזרת עם אמי הביתה מן האירוע,אל
אני נכנסת לחדרי הישן,ואני רואה שם ורד,ומכתב.
אני בולעת את רוקי,ברעד.
״אמא!״ אני צועקת,והיא רצה אל החדר.
״כן,לידיה?״ היא שואלת,ודמה קופא.
היא פותחת את המכתב,וצורחת צרחה.
המכתב כתוב בדם טרי.
״מצאתי אותך(:״
לא,לא,לא,לא,לא שוב.
״תתקשרי לאבא,תתקשרי למשטרה! לעובדת הסוציאלית! למישהו שיעזור אמא!״ אני צועקת,חנוקה מדמעות.
היא לוקחת במהרה את הטלפון מכיסה.
״הוא חזר,רוסריו הוא חזר״ היא צועקת לאבי אל הטלפון.
אני במהרה מתקשרת אל העובדת הסוציאלית שהצמידו לי,ליז.
השעה הייתה 1 בלילה.
״ליז,הוא חזר״ אני אומרת בלחץ.
ולפתע,משטרה מקיפה את הבית,שכנראה אבי הזמין.
וכך גם כל זכרונותי מבית האימים חוזרים.
אני מתקפלת לכדור על הרצפה,בוכה ומתייפחת.
לא. 
זה לא יכול לקרות שוב.
זה לא.