WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟖

אזהרה!
הפרק הזה בנוסף לבאים יהיו מעט כבדים,אם אתם רגישים לתכנים מעט אפלים או אלימים/מתחת לגיל 16,אבקש שתשקלו מחדש את קריאת הספר! באהבה ובכבוד,ג׳וליאנה.💕
לידיה
השעה הייתה 1:00 לפנות בוקר.
אני שוכבת על מיטתי,ואדיסון לצדי,הרגשתי כאילו אני מאבדת את עצמי,בשביל אותו אדם,אותו נתעב,קשה לי,אך אני לא אשבר,לא בשביל לתת לו את הסיפוק הזה,יש לי עבודה טובה,חברות מדהימות,ואני חיה בשקט ושלווה מלבד אותו פסיכופט אובססיבי.
״לידיה?״ אני שומעת את קולה של אדיסון לוחש לי.
״כן,אדי?״ אני עונה.
״שאת התקשרת אליי,היית כל כך לחוצה,אני רוצה לדעת,מה קרה? את בחיים לא התנהגת ככה״ היא אמרה,לעזאזל,קולה היה נשמע כל כך דואג.
״א-אני... לא יכולה לספר לך אדיסון״ בלעתי את רוקי.
״לידיה אני מפחדת לבטחונך... בבקשה,בטח יש דרך לפתור את ז-״
״אני לא יכולה,אני באמת לא אדיסון״ קטעתי אותה.
אדיסון לא ענתה לי,מכך הסקתי שהיא בחרה בשינה מאשר להמשיך להתקוטט איתי.
ליטפתי את לחיי על מנת להרגיע את עצמי,לאחר 15 דקות,הבנתי שזה לא יעשה דבר,ולכן קמתי אל המקלחת.
סגרתי את דלת המקלחת אחרי,ושטפתי את פניי,ראשי מורכן אל הכיור.
״לעזאזל לידיה,את חייבת לשים לזה סוף״ לחשתי לעצמי.
״אני חושב שזה לא בשליטתך ילדונת״ קול צרוד ועמוק ענה לי.
לפתע שמעתי את דלת השירותים ננעלת מבפנים,אני מפחדת להרים את ראשי.
לפתע יד גדולה ננעלת על מותני,והשנייה מכסה את פי,גופו הגדול מתעלה על שלי,אני מנסה לצרוח אך לא מצליחה,ידו הדוקה מדי על פי.
״בלי לחץ ילדה יפה,אני לא מתכננן כלום,אבל הייתי ממליץ לך להתנהג יפה״ הוא אומר,וידו עולה מן מותני אל גרוני.
״יש לך צוואר יפה,את יודעת את זה?״ הוא לוחש,נשימתו החמה חולפת על עורפי,ידו מתעטפת סביב צווארי
לפתע,בעטתי בו עם כל כוחי עם בעיטה.
הוא נאנק לרגע,אך במהרה החל לצחוק בשקט.
״יש לי עניין עם לוחמת קטנה,לא?״
רציתי להקיא,הוא כל כך דוחה,לא יכולתי להסתכל לאף כיוון מלבד כיוונו של הכיור,אינני מסוגלת מהבושה,אני לא יודעת מאיפה הוא שלף לפתע חבל על מנת לקשור את פלג גופי התחתון ואת ידי,לפתע אני מרגישה את ידו מרפה מפי,אך לפני שעוד הספקתי להוציא הגה מפי,הרגשתי משהו דביק עוטף את שפתיי,נייר דבק,הלב שלי עמד דום,הוא הולך לחטוף אותי?
הוא הרים אותי על עבר האמבטיה,מושיב אותי בפנים,ומביט בי עם עיניו החלולות והשחורות.
הסתכלתי עליו,עם שנאה בעיני,שנאה עם תשוקה,ואני חושבת שהוא הבין את זה.
״תראי ילדונת,אני הולך להוריד ממך את נייר הדבק,אבל רק בתנאי אחד,את עומדת להתנהג יפה,משמע,את לא הולכת לצרוח לחברה הקטנה שלך שא-״ מילותיו נקטעו על ידי שיעול,הוא השתעל אך כיסה את פיו במהרה,כנראה על מנת שאדיסון לא תשמע אותו.
שיעולו היה נשמע מעט כואב,כאילו הוא לוקח את קולו לקצה,ונדמה שמיתרי קולו פצועים,הוא הוריד את ידו מפיו,ולפתע זה הכה בי,על ידו הייתה שלולית דם קטנטנה,כפפתו הייתה מוכתמת מעט מן הדם.
״לעזאזל״ הוא מלמל,זה מסביר את קולו הצרוד,זה פשוט לא קולו האמיתי.
הוא עצר לרגע על מנת לנקות את מסכתו פיו וכפפתו.
הסתכלתי אל עברו במבט מעט מבוהל.
״אני מתנצל,ובכן,כמו שאמרתי,את לא הולכת לצרוח לחברה שלך על מנת לקבל עזרה,אני לא עומד לפגוע בך,תסירי דאגה זאת מליבך״
הרמתי גבה,לא מבינה מה אני מרוויחה מכך.
״אם כן תצרחי,אני אוכל להבטיח לך שחברתך לא תקום מהשינה המתוקה והשלווה שלה,זאת שכונה מבודדת נכון? אז במקרה שתנסי לצרוח לא יהיה באמת מי שיוכל לעזור לך כאן,לא אדיסון,לא נייל,אף אדם״
קולו ועיניו הראו לי שהוא רציני.
לפתע הוא הרים אותי,לוקח אותי אל עבר חדר השינה,הוא הושיב אותי בפינה של החדר,על מנת שתהיה לי זווית להתבונן.
הוא מתקרב בשקט מוחלט אל אדיסון הישנה,ואינני מאחרת להילחץ,אך איני יכולה לעשות כלום,אפילו לבכות,מכיוון שגם זה יעשה רעש.
הוא מסתכל עליי,ולפתע הוא שולף מכיסו אקדח,הוא מבריש בשקט מוחלט את שיערה של אדיסון אל הצד,ומכוון אל עורפה החשוף אקדח.
הוא מסתכל אל כיווני,ואני מנערת את ראשי ל״לא״,שוב ושוב במהרה,הוא הבין והחזיר אותי בשקט אל חדר האמבטיה,מחזיר את האקדח אל כיסו.
אני מחזיקה את דמעותיי,לא יודעת מה לעשות.
״זה בסדר,את יכולה לבכות,רק בשקט ילדה יפיפיה״ הוא לוחש.
אני נשברת,מתפרקת,נשפכת,אך בשקט.
עיני מתמלאות באותן דמעות שאיפקתי לא להוציא,אפי לא מאחר להפוך לאדום מן הבכי.
הוא מלטף את פניי,עיניו נראות מהפונטות,סורקות את פניי ביסודיות,נדמה כאילו הוא חולה מאהבה,מעריץ את הבעות פניי העצובות,בין אם זה אפי המקווץ או עיניי הדומעות.
״כל כך הרבה רגש שיוצא ממך,כל כך הרבה כאב ותסכול,לראות רגשות כה שלילים נבנים על יופיך,גורם להם להראות כל כך עמוקים ונאים,זה מדהים״ הוא לוחש,ומוחה את דמעותיי.
לא אכפת לי,אני ממשיכה לבכות,אני חייבת לשחרר,לשחרר הכל.