WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟐𝟖

לידיה
אני יושבת בחדרי,קוראת עוד ממכתביה של ג׳יימי,לאחרונה זה הדבר היחיד שמצליח להשכיח ממני את דיני המר,דיני לחיות לצד אותו גבר משוגע שמחזיק אותי כאן שבויה,שמחזיק את חברי כאן כשבויים,רוצח אנשים חפים מפשע,אני שונאת אותו,אני שונאת אותך,סיימון בייקר.
עיני סורקות כל מכתב בדייקנות,אחד אחרי השני,מרגיש כאילו אין להם ממש סוף.
1996
יום 2456
ג׳ייסון החל לנקוט בצעדים אלימים כלפיי,אני מפחדת,אני מאמינה שהגיע הוא לסף שפיותו,זה רק עניין של זמן עד שישים קץ לחיי,אני חייבת למצוא דרך לברוח מכאן,יחד עם אליאס,אליאס לא יכול לחיות עם גבר משוגע כזה,אני מאמינה שאם אברח לבדי הוא יוציא את זעמו על הילד התם.
חששי גובר ככל שאליאס נפתח אליי יותר ויותר.
אני מתגעגעת לילדיי,לבעלי,לחברותיי,ולעבודתי בבית החולים.
״את יודעת,את מזכירה לי את אמא שלי ג׳יימי״ הוא אומר בתמימות,משחק במכונית צעצוע אדומה ומבריקה.
״אמא שלך? אני לא יכולה להחליף אותה הריי אליאס! אמך אחת ויחידה!״ אני עונה לו,מנשקת את אפו בשעשוע,הוא צוחק כתגובה.
״אני יודע,אני פשוט אומר את זה כי אמא לא כאן יותר,אבא אומר שטוב לה יותר שהיא נחה,בתוך האדמה של החצר האחורית״ הוא אומר.
ליבי נעצר,מרגיש לי כאילו העולם עצר מלכת.
הוא מתלוצץ וודאי! לא?
״אליאס,למה אתה מתכוון?״ אני שואלת,מסתכלת סביבי לראות שאין זכר לג׳ייסון.
״זה התחיל בכך שאבא החל ללטף את אמא בחוזקה,לא ליטוף רגיל,אחד משונה!,זה משונה לא? ובמקום לצחוק ולנשק אמא הייתה צורחת ומתייפחת״ הוא אומר עם שתי עיניו התמימות,אינו מודע לסיטואציה כלל.
עיני נפתחו כתגובה,בהלה משודרת מן פניי.
״לפני כמה זמן זה קרה אליאס?,הרי הנך בן 7 כעת״ אני שואלת.
״לפני שנתיים אני חושב,אין לי המון זכרון ממנה״ הוא עונה.
״מה קרה לה אליאס?״ אני שואלת.
״יום אחד היא פשוט נעלמה,אבא אמר שהיא נחה מתחת לאדמה בחצר האחורית... אבל אני לא חושב שזה נכון״ הוא אומר,פניו מעידות על חשש רב.
לפתע הוא מסתכל עליי,עיניו מלאות ברגש,רגש שלילי.
״אני לא חושב שאני רוצה להמשיך לדבר על זה ג׳יימי,אני מפחד,אבא פשוט אומר שכדאי לי לשכוח מאמא,ולהסתכל עלייך כחדשה״ הוא לוחש,ואני מהנהנת לחיוב,לעזאזל זה חולני,אנחנו חייבים לברוח מכאן.
סיימון (אליאס)
מעשה.
מעשה כה אימפולסיבי,שגרם לי לאבד את פניי שוב בשנית.
הכל בגלל כמה מילים שהיא אמרה,לעזאזל אני חתיכת אידיוט.
פני משוסעות,ואני ומריבל מתכוננים ללכת הביתה.
אנחנו מתיישבים באוטו,ומריבל מתחילה להתניע אותו.
לפתע היא פותחת את פיה.
״עכשיו שקיבלת מעט את המצב,ספר לי מה בדיוק הוביל לאיפה שאנו עכשיו״ היא שואלת.
לקבל זאת לא המילה הנכונה,אם יכולתי להרשות לעצמי הייתי מתפרע בציבור והופך לגבר מטורף חסר מנוח.
״לידיה,היא אמרה שהפרצוף שלי לא תואם לנפש החשוכה שלי,הרגשתי באותו רגע כמו מטורף,את יודעת כמה יש לה שליטה על החיים שלי,ולשמוע דבר כזה ממנה דחף אותי לעשות את זה,לעזאזל אני חתיכת אידיוט״ אני אומר,דמעות יוצאות מעיני.
עיניה של מריבל מרוכזת על הכביש.
״אנחנו נמצא דרך לתקן זאת,אל תדאג״ היא אומרת.
אני מוחה את דמעותיי,ונושם עמוק.
אני חייב להודות,כל המשחקי בריחה שלה בהתחלה שעשעו אותי,אבל היא כבר לא גורמת לי להרגיש כל כך טוב,אני עדיין אוהב אותה,זה ברור.
אבל אני לא יכול להשתלט עליה,וזה משגע אותי.
אני מחכה לראות אותה,מחכה להראות לה מה היא עשתה לי,אינני אוכל לשקר ולהגיד שאין לי קצת טינה וזעם כלפיה,הרי מילותיה גרמו לצרה הזו לקרות מלכתחילה.
אני רוצה לראות את החרטה והפחד בעיניה,מה שיוכל כנראה למתן אותה,זה אפילו מעט מרגש אותי,הייתי אומר.
״אני חייב גם לשאול אותך שאלה,מריבל,למה קראת לי אליאס? את יודעת שאין לשם הזה שום יחס אליי עוד״ אני אומר.
״אני חשבתי שזה ינחם אותך,אני יודעת ששינית את שמך מאז התקרית,אבל אני חשבתי שאולי תוכל דווקא למצוא בזה נחמה״ היא ענתה.
קיווצתי את גבותיי.
״זה לא,זה שם שצריך להישכח בדיוק כמו ג׳יימי״ אמרתי.
ולפתע היא עצרה את האוטו.
״אתה יודע יפה מאוד מה אני חושבת על השם הזה,סיימון,שלא תעז להוציא אותו מפיך בשנית״ היא אמרה בתוקפנות,עיניה משדרות זעם ושפתיה מתקמרות בזעף.
״אני מתנצל״ אמרתי. 
היא התנשמה לרגע פעוט.
והמשיכה את הנסיעה,שאר הנסיעה התנהלה בדממה,עד הגעתנו אל הבית.
פתחתי את הדלת עם מפתח דלת הבית,ומריבל עלתה להביא את לידיה מטה מן הקומה השנייה.
לידיה
אני מסתכלת במראה,לאחר מה שאדיסון אמרה לי,אכן כן אני נראית שונה,ולרעה,לפחות מנקודת מבטי,אני בתת משקל,נדמה שהשלד שלי עומד לצאת מן עורי בכל רגע,אני כנראה מגזימה,אך מעולם לא הגעתי למצב שכזה,תמיד דאגתי לטפח את המשקל הבריא שהיה לי,לשמור על אורך חיים בריא ולהתאמן.
לפתע היא נכנסה אל החדר.
״לידיה,אני הולכת להוריד אותך אל הסלון,תבטיחי לי שלא תילחצי״ היא לוחשת ואוחזת בידי.
״זה קשור אליהם? הוא עשה להם משהו?״ אני שואלת מיד בחשש.
״לא כלל לא ילדתי,רק אל תאבדי את זה,תבטיחי לי,לטובתך האישית״ היא אומרת,עיניה מעידות על חשש רב.
אני מהנהנת,ואנחנו יורדות יחדיו אל הסלון דרך מורד המדרגות.
ושם אני רואה אותו,פרצוף מעוות,בשרו עולה על התפרים שנתפרו בחומרה על מחצית פניו,שפתיו משוסעות במקצת,בקושי אפשר לראות את אותה צלקת שכבר הייתה לו קודם לכן.
לבהות בפניו היה מחזה אימים,רק מבט חטוף אחד עליו העביר בי חלחלה ובחילה,לעזאזל אני אפילו לא רוצה לדעת מה קרה.
אני מסתכלת מטה אל הרצפה.
״לידיה,תסתכלי עליי,בבקשה״ הוא אומר,וקולו רועד.
אני מסתכלת מעלה אליו,גועל נדמה מפניי,אני לא יכולה לשלוט בזה,זה מחריד.
עיניו מתכווצות מלחץ ובושה.
הוא מחזיק את פניי בשביל שלא אוריד את ראשי.
״בבקשה תגידי משהו,איך אני נראה?״ הוא שואל,עיניו משוגעות,עיניו נפתחות,ואישוניו התרחבו פי כמה וכמה,ידו השנייה מתהדקות כמלכודת אימתנית על מותני,ככל שאני שומרת על פי סגור,כך אני מרגישה אותו מתהדק יותר ויותר.
״סיימון,אתה מכאיב לי״ אני אומרת בקול נמוך,איך אינו מפסיק.
״איך אני נראה,לידיה?״ הוא אומר בשנית,לעזאזל הוא לא ישחרר עד שאדבר.
״אתה נראה נהדר סיימון״ אני אומרת בשקר,מסתכלת לימיני לכיוון מריבל.
לפתע מריבל אוחזת בידו של בייקר.
״סיימון זה מספיק״ היא אומרת,מנסה לשחרר את ידו ממני.
הוא התקרב עם פניו,חיוך חולני נמרח על פניו לפתע.
״את משקרת לי,תספרי לי,איך אני נראה באמת״ הוא אומר,מדגיש את המילה האחרונה בבירור.
״אני לא יודעת סיימון,פצוע?״ אני עונה בלחש,קולי נחלש מן הפחד שבחרתי בתשובה הלא נכונה.
חיוכו נפסק,ומשתנה למבט רציני,והייתי אומרת מעט פגוע.
אני בולעת את רוקי,עוצמת את עיני ומצפה לגרוע מכל.
הוא עוזב את פניי ומותני,מתכופף לשכבת גובהי ואומר.
״תשובה נכונה,כל הכבוד״ הוא אומר.
אני פותחת את עיני ופותחת איתו בקשר עין.
עיניו פתוחות כגבר משוגע,אך אישוניו נדמים כחצי,נדמה כאילו עיניו בנויות מזכוכית,גבותיו מכווצות למבט רציני,יש לי קושי רב להסתכל בפניו המרוטשות,לעזאזל הוא מחריד,בקושי אפשר לקרוא את פניו המושחטות ופצעיו הטריים,אך עיניו ברורות מתמיד,הן מבשרות רעות ואי שפיות.
לפתע הוא מלטף את פניי.
״יש לך פנים כאלה יפות,זה יהיה מצער אם מישהו יהרוס לך אותן,לא?״ הוא אומר,ידיו זזות על פניי בחודרניות,ממש כאילו עכביש חוקר אותן.
״סיימון זה מספיק!״ מריבל צועקת והוא מסובב את ראשו לרגע,ואז חוזר אל פניי.
״יש לך המון מזל שהיא כאן״ הוא אומר,כמעט ביריקה.
ומסתובב לחדרו.
מיום ליום,אני מרגישה שאני נהיית אישה מרירה,עוד ועוד ועוד,התדמית המתוקה שבניתי טרם כאן,הגבר הזה מוציא ממני את הרצון לחיות,את הרצון לשמוח,ומכל,את הרצון לאהוב,אף הוא אומר לי זאת הרבה לאחרונה.
״כמה מרירה נהיית,לידיה,אני לא אוהב את זה״ המשפט הזה מתנגן בראשי כמנגינה שחוזרת ובאה.