WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟐𝟗

לידיה
עבר שבוע מן אותו מקרה.
נשימה עמוקה,זה בסדר,זה בסדר.
כך אני אומרת לעצמי,מסתכלת מעלה אל פניו.
כעת שפניו מדמות אותו כמעין מת-חי,זה מחריד אותי.
אני לא מהסוג השופט כלל,אך איך אוכל שלא לשפוט אדם שגרם לי עוול רב,אינני בטוחה איך הוא רואה זאת כלל כ״להושיע״ אותי מן העולם שבחוץ.
כעת הוא ביקש ממני לעזור לו עם מעט הכאבים שחש הוא,ואני מוצאת את עצמי מורחת קרם מלחיש על פניו הארורות.
״תתקרב אליי״ אני אומרת.
עיניו מסתכלות אליי מטה,הוא מתכופף אל נקודת מבטי.
״תעצום את עיניך,זה עלול לכאוב״ אני פוקדת.
עוצם הוא את עיניו,לעזאזל,עכשיו פרצופו נדמה פרצוף אשר נלקח מן זירת רצח מחרידה.
אני מורחת את הקרם עם מעט מן כוחי,אף לא מגיע לו מעט מחמלתי,אני עושה יותר ממספיק.
הקרם הקר נספג על פניו,נאנח הוא במעט כאב.
לפתע תופס הוא את ידי בעדן.
״אשמח למעט יותר עדינות,לידיה״ הוא אומר,ועוצם את עיניו חזרה.
״אתה הבאת את זה על עצמך סיימון,ואתה עומד להתמודד עם זה״ אני לוחשת תחת שפתי בשנאה.
עיניו נפתחות פתע,הוא זז כמה צעדים ממני.
״אינני זקוק להטפת מוסר לידיה״ הוא אומר.
״זה נשמע שאתה כן,אדם בעל שיקול דעת נכון לא היה נמצא עמוק בברוך שכזה״ אני יורקת בשנאה,אני חייבת למצוא מרגוע,ואני צריכה לזכור שחברי תקועים כאן יחד איתי.
הוא מכווץ את אפו בתגובה,נשיפה אגרסיבית נינוחה מן פיו.
״את הופכת להיות אישה מרירה לידיה,אישה מרירה מאוד״ הוא אומר,מבטו מביע על חוסר חרטה.
הוא לא טועה,מיום ליום כאן אשר אני שבויה אני אכן מאמינה ששנאתי ומרירותי כלפיו מתרוממת עוד ועוד.
לאחרונה
ובנוסף,מאז רצח הזוג האומלל,משהו שם דיכא את תיאבוני,ומשקלי הבריא נושל ממני כדומה לבשר שנמס מן העצם,אני נרקבת יחד איתו לעזאזל.
מרחתי את הקרם הארור עליו ופסעתי מעלה חזרה לחדרי.
״אם לא היית מתנהגת ככה,אולי הוריך היו רוצים בך עוד״ אני שומעת את קולו אומר זאת ממרחק.
אני מרגישה כאילו מליון סכינים עוברות בגופי,איך הוא מעז.
״תחזור שוב?״ אני מסתובבת,מבטי זועם,ואצבעותי כפופות.
״או את שמעת אותי,אני לא צריך לחזור על זה ואת גברת,צריכה לדעת את מקומך,אחרי הכל,אני הצלתי אותך״ מעז הוא לומר בחוצפה.
אני הסתכלתי עליו בשוק מוחלט.
״הצלת? הצלת? הצלת?!״ צחוק מתגלגל גלש מן פי.
״אתה? הצלת? לא...״ חיוך נמרח על פני בהתפעלות.
״אני הייתי ממליץ לך למחוק את החיוך הזה״ הוא אומר בחריקת שיניים.
חיוכי נמרח עוד ועוד,אף כי הצחוק נדם.
״סיימון בייקר,אתה חתיכת קליפה של אדם,להזכיר את הורי? שאינך יודע באמת דבר עליהם? על המערכת יחסים שלנו,לעזאזל! שחשבתי שאתה לא יכול להיות יותר רכרוכי מזה! כל כך קשה לך להשלים עם זה שהפרצוף שלך תואם למעשים שלך,אז אתה מתחיל לדבר על התנהגותי?״ אמרתי חזק וברור.
הוא לקח נשימה עמוקה,מסתכל עליי.
״כמו שאמרתי,אתה לא שווה את החמלה שלי,אני לא אוהבת אותך וגם לא אוהב״ אמרתי.
הוא תפס בידי,הוציא סכין כיס מן כיסו,ועיני נפערו.
״זה לא בשבילך,אבל זה הולך לכאוב לך״ הוא אומר,ומתקדם אל המרתף.
לא,לא,לא,לא.
הוא יורד איתי במורד המדרגות,תופס בידי בחוזקה.
עיני נחשפות לאדיסון ואלכס,זה לא חדש לי.
אדיסון משתנקת מן מראה פניו,פיה פעור.
אלכס מסתכל על פניו גם כן,מבטו מעיד על אי הגיון.
אני בולעת את רוקי,אינני יודעת איך להגיב.
הוא מרים את הסכין,ותופס את אדיסון דרך שערה.
בכי חלש נשמע מן ריאותיה,ואני פוצחת בבכי כמו כן.
הוא קושר את רגליי אל מעקה קרוב עם חבל שהיה במרתף.
אלכס מנסה לעצור אותו אך הוא בקלות מנטרל אותו אל המיטה.
״בבקשה,בבקשה תפסיק,אני מצטערת״ אני לוחשת בבכי.
הוא מסתכל עליי,מבט קר מתמיד.
הסכין מתהדקת על גרונה של אדיסון,והיא צורחת.
״בבקשה! אני אעשה הכל,אני מצטערת!״ אני צועקת,מתחרטת על כל מילה שיצאה מפי בגלל האימפולסיביות שלי.
הוא עוצר.
״תגידי לי שאת אוהבת אותי״ הוא אומר.
״אני אוהבת אותך״ אני עונה,דמעות זולגות מעיני,והסכין מתהדקת עוד יותר על גרונה.
״עם רגש״ הוא אומר.
אני מתנשמת,מנסה למצוא את המקום לזייף חמלה.
״אני אוהבת אותך״ אני אומרת לו.
הוא משחרר את הסכין מן גרונה,אדיסון נופלת אל המיטה בוכה וצורחת.
הוא מתקדם אליי,מתכופף אליי ותופס את סנטרי מעלה.
״את מתכוונת לזה?״ הוא מטה את ראשו לצד.
״כן״ אני עונה.
״את שמחה שהצלתי אותך?״ הוא שואל.
״כן.. אני מרגישה עיוורת שלא ראיתי את זה עד עכשיו אדוני״ אני לוחשת.
חיוכו משתסע דרך הצלקות.
״תשובה נכונה,אני רואה שעכשיו שאני עובד מהבית יש לי חברה,חברה צייתנית ומקסימה״ הוא אומר ומלטף את פני,חתיכת חלאה.
הוא פורם את החבלים שהיו על רגליי,ומושיט את ידו.
אני מרימה את עצמי בתמיכת ידו,עולה במדרגות איתו.
אך לפני אני מסתכלת לאחור,רואה את אלכס ואדיסון מסתכלים עליי בפחד.
״אני יכולה ללכת לחדרי?״ אני שואלת.
״לא״ הוא עונה.
הוא מוביל אותי לחדרו,ומושיב אותי על המיטה.
״את יודעת,גם לי אין הורים״ כך הוא פוצח את השיחה.
ישיבתי ישרה,איני מוציאה מילה.
שולף הוא שתי תמונות מן מגירה קרובה,ומתיישב על ידי.
״זאת התמונה הראשונה״ אומר הוא.
בתמונה יש שלושה ילדים,שלושה בנים,האמת היא,אחד מהם מצולק בכל פניו,בדיוק כמוהו,ונדמה מעט כמוזנח לעומת השניים האחרים,עומדים הם לצד גבר בלונדיני עם עיניים ירוקות,גבוה וחזק,ולצידו אישה גבוהה בלונדינית עם עיניים חומות.
האישה הזו נראתה סובלת,כאבה נסחף דרך תמונתה.
המשכתי להסתכל עליו לכמה רגעים.
״אני רואה שאת מסתכלת על אמי המון״ הוא אומר.
״היא הייתה אישה טובה,עד שהאבא המנוול שלי החליט לגאול אותה בדם לילה אחד.
צמרמורת עברו בעמוד שדרתי,הזדקפתי מעט.
הוא עבר לתמונה הבאה,שם עומדים הוא יחד עם אביו,ועוד אישה לא מוכרת,הפעם נמוכה,עם עיניים כחולות ושיער שחור.
״זאת ג׳יימי״ הוא אומר,ואישיוני מתרחבות,אני מעט משתנקת,האם זה יכול להיות...?
״את בסדר?״ הוא שואל.
״כן״ אני עונה בקור רוח.
ילד קטן,שטני,פנים מרוטשות,ג׳יימי,לעזאזל זה הוא.
אליאס.
״ג׳יימי הייתה שם בשבילי גם אחרי מות אבי״ הוא אומר.
״את יודעת איך הוא מת?״ הוא שואל,ואיני עונה.
״אני רצחתי אותו,לידיה״ הוא אומר בקור רוח.
״הוא רצח את אימי,אז עשיתי את זה,אני ביליתי בגלל המטורף הזה 12 שנה במוסד לעבריינים צעירים,ואז בכלא,שיניתי את שמי,והיחידה שהייתה לצדי זאת לא אחרת מאשר היא״ הוא אומר.
אני חשה את הזמן עצור מלכת,מה לעזאזל,מה המוטיב שלו להגיד לי את זה עכשיו?
״את רואה? יש לנו לפחות משהו אחד במשותף״ הוא אומר בחיוך,אני רוצה למחוק את החיוך החולני הזה מפניו.
שתקתי.
״הרגשתי את הרצון לתת לך להכיר אותי טיפה,מי אני באמת,כי עכשיו אני יודע,את לעולם לא תמצאי דרך החוצה מכאן״ הוא אומר,ואני נותרת כאובה מן המידע הזה.