WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟏𝟓

סיימון
עברו כמעט חודשיים אחרי הפגישה עם הסירנה הקטנה שלי,היא חזרה לעבודה,ואיננה חושדת בדבר,לא יכולתי להוציא את התוכנית שלי לאור באותו יום,לא,אבל אני מרגיש שיש בה מספיק ביטחון סביבי,וזה בדיוק מה שאני מחפש.
יש לנו קשר ידידותי,היא אפילו מספרת לי על חייה מחוץ לעבודה,אך בכמה ימים האחרונים היא מתחילה להתנהג בצורה משונה... כאילו,היא מסתירה ממני משהו.
אני לא נהנה מזה שהאוצר הקטן שלי מסתיר ממני דברים.
טרם ארזתי את דברי,לקחתי את אותה מסיכת סקי ארורה,ויצאתי לגשש מסביב לביתה.
הגעתי אל ביתה,מסתכל מן החלון,ורואה.
זה גבר,גבר ארור,איבר מינו קבור בחורה המתוק,והצליל היחיד שאני יכול לשמוע מן הבית זה צליל העונג היפיפיה שלה מעורבב עם נשימותיו המרושלות.
לידיה
איברו עולה מעלה מטה מבין רגליי,אני מתנשמת בכבדות,ציפורני ננעצות בגבו,הוא גניחותיו העמוקות עולות מגרונו,בחודשיים האלה הצלחתי להרפות מאותו אדם חולני,הוא איננו בא יותר לחיכי,מה שגורם לגופי ולנפשי לחוש הקלה,מלבד זה,הכרתי את אנדרו,אנדרו מזכיר לי נורא את עצמי,אדם לעצמו,לא מחפש להתערבב המון במערכות יחסים,ושנינו על אותו ראש,איננו מחפשים דבר רציני.
לאחר הפגישה עם אנדרו בחרתי על כך שלא לספר על זה לסיימון,ואף להתרחק ממנו,משהו לא מרגיש לי נכון איתו,ככל שאני מכירה אותו יותר ויותר.
אך לפתע,בדיוק באמצע אותו אקט מיני.
יריות.
שתי יריות נשמעות מן האפלה.
״מה לעזאזל?!״ אני שואלת,מסתכלת על אנדרו בחשש ופחד.
אנדרו קם ממני במהרה,לובש את תחתוניו ומכנסיו.
״לידיה,תישארי כאן בבקשה״ הוא לוחש,ולוקח כד חרסינה מחדרי,כנראה על מנת לשבור אותו.
״תנעלי את הדלת אחריך,ואל תוציאי הגה מפיך״ הוא אומר,טונו רציני,אך אפשר לשמוע על קולו מעט פחד.
הנהנתי,ועשיתי כבקשתו,בזמן שאני יושבת על מיטתי רק דבר יחיד חולף בראשי.
״האם הוא חזר?״
האם זה הוא,הבחור,האם הוא גילה ששברתי את הבטחתו,אך חשבתי שזה בסדר,מכיון שהוא עזב,הוא מצפה שאשאר לבדי לנצח? זה מגוכח.
לא לקח המון זמן עד ששמעתי צרחה מקפיאת דם.
״לידיה! לידיה! לידיה!״
שלוש פעמים.
קולו של אנדרו קורא,לא,צווח אל עזרתי 3 פעמים.
דמעות זולגות על פני,לא,זה לא קורה שוב.
מיד לבשתי את בגדי,ויצאתי אל שאר הבית,מפוחדת,ידי על הטלפון,מחייגת אל המשטרה,ליבי עוד רגע יוצא ממקומו,וגופי רועד.
״911 שלום,איך אני יכולה לעזור לך?״
קול נשמע.
״בבקשה.. תבואו..״
אני לוחשת,אפי סתום מן הדמעות,בקושי מצליחה להוציא הגה מפי.
״רחוב לייסווד,בבקשה,בבקשה,בבקשה,תצילו אותי,בבקשה,אני מפחדת״
מילותיי מתבלגנות.
״מה מספר הבית?״ היא שואלת.
״בבקשה,מספר הבית ה-״ צווחתי עוצרת את מסירת הפרטים.
רגליו משוסעות,על ידי אותו כד שלקח קודם לכן,על גבו עברו ארבעה קליעים,בנוסף לאחד בכתפו,ועוד אחד בגרונו.
אני נופלת אל הרצפה,מנערת את גופו.
״אנדרו! תקום! בבקשה!״ אני צורחת,קולי נשבר.
אנדרו מזיז את ראשו,מחרחר,אך הוא מסמן לי משהו.
עם כל כוחותיו,הוא מסמן לי עם אצבעתו המורה על שפתיו,ספציפית על צד ימין.
אני מחזיקה אותו בידי.
״בבקשה.. אל תמות לי כאן אנדרו,עזרה בדרך! בבקשה אנדרו!״
אין תגובה אנושית ממנו.
אך ורק חרחורים.
לאחר דקה של חרחורים,קולו נדם.
אני צורחת ומתייפחת על הרצפה,כל חששותי התגשמו,כל סיוטי.
אני מחזיקה את גופתו,מוחה את דמעותיי עליו בלית ברירה.
לפתע קולות של סירנה ואורות בצבע אדום מהבהבים דרך חלונות הבית.
דלת הבית נפתחת,שני פרמדיקים עם אלונקה מובילים את גופתו של אנדרו החוצה,ואישה בשנות ה40 המאוחרות לחייה מתכופפת אל גובה עיני.
״הכל בסדר אהובה,אף אחד לא יפגע בך״ היא אומרת.
אני מסתכלת עליה,רועדת ומפוחדת,והאינסטינקט הראשוני שלי הוא לאחוז בה.
״הוא חזר... הוא חזר... בבקשה,בבקשה,תצילו אותי,אני מתחננת״
אני לוחשת,קולי נשבר שוב ושוב.
״הנושא הזה יטופל,אני מבטיחה,מה שמך ילדונת?״
היא שואלת,קולה מנחם ונעים,כמו קול של אמא.
״לידיה,שמי הוא לידיה,גברתי,אני מפחדת,בבקשה,תצילו אותי״
גופי רועד.
״נעים מאוד לידיה,שמי הוא גרייס,אני עובדת סוציאלית״
היא מציגה עצמה אך קולי נדם.
״את מרגישה שאת יכולה לקום?״
היא שואלת,ואני מהנהנת לחיוב.
היא מושיטה לי את ידה,ואנחנו יוצאות יחדיו מן הבית.
זה לא קורה,זה לא יכול לקרות שוב.