חתום בשקר

פרק 1

אנה-
אני שונאת את החיים שלי, בעוד 20 דקות אני אהיה בת 18 ובמקום לצאת למועדונים להשתכר ולחגוג כל הלילה ,אני תקועה פה, באיטליה. עם אנשים שאני מכירה רק 3 שנים, אני לא מתלוננת, ממש לא. יכול היה להיות גרוע יותר, יכלו להתעלל בי, לאנוס אותי ואפילו להרוג אותי, לעומת זאת דואגים לי פה אבל איזה בחורה לא תתלונן שחטפו אותה מהבית שלה והיא לא זוכרת שום דבר? טוב, אני בהחלט מתלוננת. אני סובלת משיכחון, אני לא זוכרת כלום מלפני 3 שנים, אני יודעת שהייתה לי משפחה ואני משערת לעצמי שאהבתי אותה ושאני חסרה להם. גברת מריה בקושי מספרת לי על חיי הקודמים, היא סיפרה לי שנחטפתי ממשפחתי בישראל והיא ואדון פרנקו רק מנסים לעזור לי, אני מאמינה לה, היא סיפרה לי על היהדות ואני באמת מודה לה על כך שלא נתנה לי להתנתק לגמרי מהדת שלי, היא באמת דואגת לי והיא הדבר הכי קרוב לאמא שיכול להיות לי.
"אנה מותק, בואי הנה" קול העיר אותי ממחשבותיי הדיכאוניות. "אני באה גברת מריה" צעקתי, יצאתי מהחדר ורצתי במורד המדרגות לקומה למטה, וראיתי את גברת מריה מחכה עם עוגה ביד, חייכתי. "תודה, באמת לא היית צריכה" אמרתי. מריה חייכה אליי חיוך ענק ויכולתי לראות דמעות נקוות בעיניה "אני רק רוצה שתדעי.. אני אוהבת אותך, באמת. אני מצטערת על הכל". הסתכלתי עליה בפרצוף מבולבל, לא הבנתי על מה היא מדברת אבל לא שאלתי, לא רציתי להפוך את היום הולדת שלי ליום דיכאוני ולכן חייכתי ואמרתי " אני אוהבת אותך בחזרה.. ותודה" חייכתי חיוך ביישני. לקחתי ממנה את העוגה ופרסתי שלושה חתיכות, אחת גם לאדון פרנקו שיגיע עוד מעט.
גברת מריה התקדמה אלי והוציאה מהכיס שלה תכשיט, טבעת יפיפייה עם פרח. "חשבתי שתאהבי את זה, יום הולדת שמח מותק" אמרה וענדה את וענדה את הטבעת על אצבעי. הסתכלתי על התכשיט בעיניים פעורות, הוא היה מהמם ונראה יקר מאוד. "את לא היית צריכה, באמת. למען האמת רציתי לדבר איתך על משהו אבל אני צריכה שאדון פרנקו יגיע" כאילו אלוהים שומע אותי פרנקו בדיוק נכנס בדלת, רצתי לעברו וכרכתי את זרועותיי סביבו
"יום הולדת שמח ילדונת" אמר פרנקו
הסתכלתי עליו ואני יכולה להישבע שעיניו עוד רגע פרצו בבכי.
"תודה, אדוני. אני רציתי לדבר עם שניכם, מאחר שאני כבר בת 18 אני חושבת שאני רוצה לפגוש את המשפחה שלי, אני חסכתי מהעבודה במלצרות כבר המון זמן ויש לי מספיק כסף-"
"לא" קטע אותי פרנקו. "אבל.. אבל למה? " שאלתי ועוד שנייה פרצתי בבכי. "אני מצטער" אמר
"לא! אני לא מבינה מה הבעיה? אני לא מבקשת ממכם כלום! אני רק רוצה להגיע לישראל ולהכיר את המשפחה הביולוגית שלי" צעקתי עליהם
לא אהבתי לריב איתם, הם הדבר היחיד שאני זוכרת ושיש לי, אבל נמאס לי מהחוסר וודאות הזה. אני רוצה לפגוש אותם
עליתי בכעס לחדרי ובכיתי כמו ילדה קטנה, רעש של פיצוץ נשמע מלמטה
מריה ופרנקו בסדר? רצתי במורד המדרגות אל המטבח, ראיתי את פרנקו ומריה מסתכלים על הדלת בפנים עצובות וכנועות, סובבתי את ראשי וראיתי גבר ענק ומסתורי עם חליפה ששבר את הדלת, חתיכות עץ היו מפוזרות בכל מקום.
הוא היה נראה 1.97 בערך אולי יותר? שיער חום, ועיניים שחורות שחדרו לתוך עיניי ,מתחת לחליפה שלו היה רמז לקעקועים סקסיים על הזרועות שלו, הסתכלתי אליו במבט מפוחד ומבולבל.
מה קורה פה?
"באתי לקחת את מה ששייך לי, את חוזרת אליי ארבל" אמר המסתורי

פאולו-
היא שייכת לי, והיום אני אקח אותה אליי לתמיד.
התגעגעתי אלייך ארבל שלי.
חיכיתי במכונית והסתכלתי על השעון 23:56 "אז היום זה היום, אתה מאמין לזה? " העיר פייטרו בפרצוף מחוייך.
"היום אני יקבל את מה שחיכיתי לו כל הזמן המזויין הזה" אמרתי.
"מה אם היא לא תרצה לבוא? " שאל
"אני בונה על זה, היא תהיה שלי. בין אם היא רוצה את זה או לא".
יצאתי מהמכונית ועמדתי מחוץ לדלת הבית של מריה ופרנקו, שתי זקנים מזויינים ששמרו על הרכוש שלי 3 שנים.
הסתכלתי על השעון 0:00, בעטתי בדלת והיא התנפצה לרסיסים נכנסתי לבית ואז ראיתי, ראיתי אותה. את המלאך שלי. היא הסתכלה עליי בעיניים מפוחדות, סורקת אותי במבטה.
" באתי לקחת את מה ששייך לי, את חוזרת אליי ארבל" אמרתי.