חתום בשקר

פרק 5

אנה-
למחרת בצהריים כרמלה נכנסה לחדרי והביאה לי שמלה שחורה קצרה עם פתח בחזה וכתפיות מנצנצות ועוד כמה תכשיטים כדי שאני יענוד לערב.

הלכתי לכיוון חדרו של פאולו ופתחתי את הדלת
פאולו עמד בחדר
בתחתונים, סרקתי את גופו העירום למחצה, הוא היה שזוף שרירי ומלא בקעקועים.

קעקוע ענק שהיה על החזה שלו משך את עיניי Cosa Nostra ומעל נשר או עיט, מה זה אומר?

הוא לא היחיד שהביט בי, עיניי נחו על הבוקסר שלו ו..עמד לו?

"אוהבת את מה שאת רואה?" שאל פאולו
כן, אלוהים כן.
"ל.. לא" שיקרתי "תשלוט בעצמך ובדבר הזה שלך" אמרתי בכעס מגורה

פאולו התקרב אליי ואני הלכתי לאחור עד שנתקעתי בקיר

"אני לא יכול לשלוט בעצמי או בדבר הזה שלי שאת מסתכלת עליי ככה" הוא אמר בטון מחוספס

"ככה?" שאלתי, למה הוא מתכוון?

"כאילו את רוצה שאני יכופף אותך על השולחן ויזיין את התחת המתוק שלך עד שתצרחי את השם שלי" אמר וקירב את פיו לאוזני

הרגשתי רטיבות שמצטברת בין רגליי

דחפתי אותו מעליי "תפסיק עם זה אני לא רוצה שתיגע בי!" צעקתי, זה שקר. הגוף שלי היה נואש לקרבה ממנו

"למה באת לפה? " שאל

"רק רציתי להודות לך על השמלה וגם לא הספקתי להודות לך על שהחלפת את המטבח לכשר בשבילי" אמרתי

"יש דרכים אחרות שאת יכולה להודות לי" אמר וסרק את גופי

עיניי נחו שוב על מפשעתו, הוא נראה ענק
הסמקתי ויצאתי מחדרו לפני שאני יעשה משהו שאני יתחרט עליו.

            ***************************
השמלה ישבה עליי מושלם, היא הגישה כל פרט בגופי, אני 1.67 והעקבים הגביהו אותי אפילו יותר בכמה סנטימטרים.

ירדתי במדרגות ועיניי פגשו את פאולו, הוא לבש חליפה, כמו תמיד

עיניו סרקו את כל גופי והתעקבו על השדיים שלי
"את יפייפיה" אמר ואני הסמקתי כמו ילדה מטומטמת

"תודה" אמרתי וניסיתי להסוות את הרעד בקולי

מאוחר יותר הגענו לאירוע, נכנסנו דרך הדלת ופאולו הניח את ידו על גבי התחתון
לא נרתעתי מהמגע שלו, למען האמת אהבתי את זה

גבר גבוה וזקן ניגש אלינו ולידו בחורה צעירה ומהממת, שיערה היה בלונדיני ועיניה חומות וגדולות.

"אנה, תכירי זה אמברטו ואישתו היילי" אמר פאולו

אישתו? הוא נראה אבא שלה
היילי חייכה אליי חיוך קטן ולחצה את ידי "נעים להכיר אותך אנה" אמרה

"גם אותך" אמרתי בביישנות

"אנה, יש לי כמה עניינים לטפל בהם אני צריך לדבר עם אמברטו, היילי תארח לך חברה בנתיים" אמר והשאיר אותנו לבד

"אז את נשואה לבחור הזה? " שאלתי, לא רציתי לחטט אבל בחיי שאני סקרנית

"כן נישאנו בנישואי שידוך, אין לי ברירה" אמרה בצער

"את לא אוהבת אותו? " שאלתי

"ל.. לא, הגברים פה יכולים להיות אכזריים, לפעמים שהוא עצבני הוא לא שולט בעצמו ואני צריכה לסבול מזה" אמרה ועיניה היו מושפלות
"הוא מכה אותך? למה את לא בורחת?" שאלתי ברחמים ובכעס

"אי אפשר לברוח מהחיים האלה, הוא ימצא אותי" אמרה

"למה שלא נברח היום? שתינו? נוכל ללכת למשטרה ואז נלך לישראל, המשטרה שם תעזור לנו להסתתר, אני בטוחה בזה" אמרתי בהתלהבות

"את רוצה לברוח? למה תעשי את זה? אדון רוסו לא מכה אותך" אמרה בפליאה

היא צודקת, הוא לא. אבל אני לא מכירה אותו הוא יכול להכות אותי אם הוא רוצה.

"אני רוצה לחזור למשפחה שלי בישראל" אמרתי
עינייה של היילי היו ממוקדות במקום אחר, הסתובבתי לאיפה שהיא הסתכלה וראיתי את פייטרו נכנס. היא דלוקה על פייטרו?

"את מכירה אותו? " שאלתי

"כן, אני יכולה לספר לך משהו? אבל אסור שתספרי לאף אחד אם זה יגיע לבעלי.." אמרה והיסתכלה לתוך עיניי

"כן בטח את יכולה לספר לי הכל" היא באמת יכולה, היא הבחורה היחידה שבחיים שלי כרגע ולמען האמת אני דיי סומכת עליה על אף שהכרתי אותה הרגע ואני רוצה שהיא תסמוך עליי בחזרה.

"אני ופייטרו שוכבים מידי פעם" לחשה

מה? היא בוגדת בבעלה? טוב אני לא שופטת, בעלה מכה אותה ואם היא מוצאת נחמה אצל פייטרו זה מעולה.

"אתם ביחד? " שאלתי

"לא. פייטרו מסתכל עליי רק כזונה שיכולה לשעשע אותו אבל זה בסדר, אני חושבת. גם ככה אני לא יכולה לתת לו יותר מזה" אמרה בעצב

"אני מצטערת, באמת" אמרתי "זה בסדר" אמרה

"אפשר לשאול בת כמה את?" שאלתי

"23, את? " שאלה בחזרה "18" עניתי

"וואו את ממש צעירה" אמרה ובדיוק באותו רגע הטלפון שלה צילצל "מצטערת זאת אחותי הקטנה אמיליה" אמרה וענתה

יש לה טלפון! זה הסיכוי שלי!
לאחר כמה דקות היא ניתקה את הטלפון

"אני יכולה להשתמש בטלפון שלך? " שאלתי בישירות

"כן ברור למה? " שאלה

"אני חייבת לברוח מפה, בבקשה את הסיכוי היחיד שלי" אמרתי בתקווה שהיא תעזור לי

" אדון רוסו כנראה יהרוג אותך" אמרה

"אז אני ידאג שהוא לא יתפוס אותי, בבקשה אני חייבת לנסות" לחשתי

"מה את מתכוונת לעשות?" שאלה

"ללכת למשטרה" אמרתי "את צוחקת נכון? המשטרה פה משוחדים, כולם עובדים עם פאולו, הם יחזירו אותך" אמרה

לא חשבתי על זה, השפלתי את ראשי, זה אבוד
ראיתי התלבטות על פניה ואז היא נכנעה ואמרה "בואי איתי"

היא הובילה אותי אחריה לכיוון השער של החצר האחורית

שומר עמד בכניסה ופנה אלינו "היילי לאן את לוקחת את עלמתו של אדון רוסו?"

"זה בסדר נאצו, אדון רוסו ואמברטו אישרו לנו, אנחנו רק מסתובבות בחוץ" אמרה

"הם לא הודיעו לנו" אמר והרים את הטלפון שלו, כנראה כדי להתקשר לפאולו. שיט

"לא! חכה!" צעקה היילי "אתה לא תקבל את הפרס שלך מאוחר יותר" אמרה בטון מגרה והתקרבה אליו

עיניו ירדו אל שדיה והוא זז כדי לאפשר לנו לעבור "תעשו את זה זריז היילי אני לא רוצה להסתבך בצרות" אמר

"אין בעיה" אמרה ושלחה לו נשיקה באוויר
התקדמנו מחוץ לשער ושאלתי "את שוכבת גם איתו?"

"כן לפעמים" אמרה בעצב
אני מחבבת אותה וממש לא מאשימה אותה
אחרי שהתרחקנו מספיק מהאירוע אמרתי "תודה היילי באמת תודה"

היא חייכה אליי "תודי לי אחרי שתגיעי לישראל" היא דחפה לי ערימה של כמה שטרות ליד ואת הטלפון שלה "יש פה מספיק כסף לטיסה ולאוכל, היה נעים להכיר אותך אנה" אמרה וחייכה

"לא לא את לא יכולה להביא לי כסף" אמרתי

לא יכולתי לטוס בלי כסף והחסכונות שלי נשארו בביתם של מריה ופרנקו אז לא ידעתי מה לעשות, אבל אני לא יכולה לקחת כסף ממנה.

"זה בסדר, באמת. תנצלי את החיים מספיק בשביל שתינו" אמרה

אני לא יכולה לתאר במילים כמה אני מעריכה את הבחורה הזאת

"אני מבטיחה לך שאני יחזיר לך ברגע שאני יוכל, ואני מבטיחה לך שאני יגיע לישראל אני ידאג שיחלצו גם אותך" אמרתי

"כבר השלמתי עם החיים האלה זה בסדר אנה" אמרה וחיבקה אותי. הרגשתי בטוחה איתה בהתחשב בעובדה שהכרנו לפני כמעט שעה, היא הרגישה לי כמו אחות גדולה והיא היחידה שהסתכנה בשביל לעזור לי.

"תודה" השבתי לה חיבוק והתחלתי להתרחק וללכת.