נאיה
דלת חדרי נפתחה כשמיה עומדת שם, שפתייה מעט נפוחות אך לא ייחסתי לכך חשיבות. "היי מיה" מלמלתי לעברה, "נאיה" פלטה בכאב מתקרבת אלי. "אני.. אנזו ונאצ'ו סיפרו לי מה קרה" לחשה מתיישבת מולי ומושכת את גופי לחיבוק. "כואב לי מיה" השבתי בתבוסה. "מה קרה פתאום מה הלך שם?" שאלה.
"הוא גילה עלי ועל נאצ'ו ורצה להתנקם" מלמלתי, "הוא התעלל בי ויש לו חפרפרת, הם ירצחו אותי ואת נאצ'ו" נשפתי. "הם לא, הם מצאו מי החפרפרת אין לך מה לדאוג" ענתה בעודה מלטפת את שיערי. "זה נגמר?" שאלתי בפליאה והיא הנהנה. "אני לא אלחץ עלייך לשתף, כשתרגישי מוכנה תשתפי אותי בהכל".
"מה זה משנה? עד שאחזור לעצמי כבר דיאנה תגיע לכאן שבוע הבא בחזרה וזה יגמר ביני לבין נאצ'ו" נאנחתי, "אני לא חושבת שהוא יוותר עלייך על כך בקלות נאיה, אני לא הייתי מוותרת" עודדה אותי נושקת ללחיי באהבה. היא כמו אחותי הילדה הזאת.
ככה עבר לו שבוע שלם, מיה לא עזבה אותי לרגע. נאצ'ו והבנים ניסו לדבר איתי בכל הזדמנות, בימים הראשונים נרתעתי, הייתי יותר גרועה מגופה, בוודאות. בימים האחרונים הצלחתי להשתחרר קצת יותר, נהייתי יותר קלילה אך עדיין נרתעתי קצת ממגעם של לוקאס ואפילו של אנזו שניסה לעודד אותי והיה הרבה בקרבה שלי ושל מיה, יותר מבדרך כלל. המגע היחידי שהרגיע אותי היה של נאצ'ו.
אתמול היה היום הכי טוב שהצלחתי להעביר מאז כל מה שקרה עם ברונו, אין לי מושג מה קורה איתו בכלל ועם ג'ורג' שהיה החפרפרת שלו מסתבר. באחד הימים התגנבתי לשם כשאף אחד לא שם לב, הבטתי בשניהם מרגישה סיפוק שאני הצלחתי לנצח ולהתחיל במסע לשים את זה מאחורי. ברונו וג'ורג' היו מעולפים לגמרי מכל המכות שהכניסו להם שפשוט מצאתי את עצמי לוקחת את הסכין שהונחה בצד ומתקרבת לצווארו של ברונו.
"מה לעזאזל קורה פה?" קולו של נאצ'ו נשמע מאחורי, הסכין נפלה מידיי בבהלה כשידו הגדולה של נאצ'ו תפסה בזרוע שלי בחוזקה. "טוב לראות אותך פה נאיה, התגעגעת אלי אז חזרת שאני אספק אותך שוב?" ברונו שהתעורר שאל, השפלתי את מבטי כשהדמעות עולות לעייני ושניה לאחר מכן קול פגיעה נשמע כשאגרופו של נאצ'ו ריסק את פניו של ברונו לעילפון. "בואי נאיה" לחש מרים אותי בין זרועותיו ונעלם משם. "למה אתה לא הורג אותו? לא אכפת לך ממני?" יבבתי והוא נד בראשו. "אם לא היה לי אכפת ממך הוא היה מת מזמן, אני דואג שהוא יסבול כל רגע ורגע בסוף חייו על מה שעשה לך" הנחתי את ראשי על כתפו. "אני לא רוצה לראות אותך לעולם אוחזת בסכין שלא לצורך מטבח תינוקת אני ברור?" שאל בקול אפל והנהנתי בשתיקה.
היום אני ומיה צפינו בכמה סרטים במשך מספר שעות ארוכות, היא הסיחה את דעתי ללא ספק מכל הסיטואציה הזאת, עד שהיא נרדמה כמובן לפני חצי שעה לקראת סוף הסרט. כיביתי את הטלוויזיה הולכת לעבר חדר העבודה של נאצ'ו, רואה אותו שם לבד. "לוקאס ואנזו עדיין בפעולה?" לחשתי בשאלה והוא הנהן. "איך את היום תינוקת?" שאל כשהתקרבתי אליו מחבקת את גופו בחוזקה. "מעט יותר טוב" השבתי, "מיה נרדמה" הוספתי. "למה לא נחת קצת גם?".
"פחדתי לישון לבד" נאנחתי והוא המהם מרים אותי לעבר הספה נשכב, משכיב אותי מעליו. "תשני קצת" אמר מכסה את גופי השכוב עליו. "חם" מלמלתי והוא הוריד את השמיכה מעט, נישקתי את צווארו כשמיליון מחשבות מציפות את ראשי. ידיו טיפסו מתחת לחולצתי מעסות בעדינות. "למה את בלי חזייה?" שאל והרמתי גבה. "יצאתי מהחדר, הייתי שם רק עם מיה" השבתי. "וכשאת יוצאת שומרים רואים אותך נאיה" נהם בכעס וגלגלתי את עייני כשחיוך קטן מתגנב אל פניי.
"אני מפריעה לך לעבוד?" שאלתי, "את אף פעם לא מפריעה". ידיו הרימו מעט את חולצתי, מלטפות את גבי. "תוריד" לחשתי ושניה לאחר מכן החולצה הייתה זרוקה על הרצפה, שדיי נמחצו בבית החזה הקשיח שלו בעוד ידיו ממשיכות לעבור על גבי בצורה נעימה. "אני אוהבת אותך נאצ'ו" פלטתי מצמידה את ראשי לצווארו כשהוא שותק. "אני משוגע עלייך נאיה" השיב לפתע, חייכתי מרגישה את עייני נעצמות בעוד יד אחת עלתה אל שיערי משחקת בו בצורה מרגיעה.
"נאיה קומי, את רוצה לאכול משהו?" מיה שאלה כשנכנסה אל חדר העבודה של נאצ'ו, הרמתי את ראשי בבלבול רואה שאני שוכבת על הספה לבד, מכוסה. "איפה נאצ'ו?" מלמלתי והרימה את כתפיה בחוסר ידיעה מושיטה לי את חולצתי. "כמה זמן ישנתי?" הוספתי. "לא יודעת מתי נרדמת, אני קמתי לפני חצי שעה בערך וישנתי חמש שעות" אמרה והנהנתי. "אפשר להזמין המבורגר, אני אשאל את הבנים אם הם גם רוצים" אמרתי, היום דיאנה אמורה לחזור בערב. נאצ'ו אתמול דיבר איתי על זה וכל המצב רוח שלי שהתחיל להתרומם ירד שוב. אני ומיה ירדנו לסלון רואות שם את לוקאס ואנזו שלא היו בבית מאתמול בלילה, היו עסוקים בפעולה כלשהי.
"היי" לחשתי לעברם בחיוך עדין, לוקאס התקרב לחבק אותי אך זזתי אחורה מעט עוצמת את עייני בחוזקה. "סליחה לוק" מלמלתי משפילה את ראשי, "הכל בסדר נאיה. תרימי את הראש" אמר והנהנתי בשתיקה מרימה את ראשי. "מתי חזרתם?" מיה שאלה מתבוננת באנזו במבט... מודאג? אני בטח מדמיינת. "לפני שלוש שעות" קולו הקר של אנזו נשמע. "דיאנה הייתה פה קודם" לוקאס המשיך.
"מה? מתי? היא לא הייתה אמורה לחזור בערב?" שאלתי בחשש והוא נד בראשו. "היא עזבה לפני חצי שעה, נאצ'ו בחצר" אנזו אמר. "תזמינו המבורגרים או משהו" פניתי אל לוקאס יוצאת אל החצר, מביטה בנאצ'ו יושב על הספסל המשקיף לכיוון הבריכה. הלכתי בשקט מתיישבת לידו, "מתי התעוררת תינוקת?" שאל.
"לפני כמה דקות מיה העירה אותי" עניתי, "שמעתי ש..דיאנה הייתה פה והלכה" המשכתי חותרת לשם. "כן" המהם. "היא חזרה כמה שעות מוקדם יותר, לא ידעתי את זה.." ענה ונחרדתי. "למה היא הלכה?" שאלתי.
"היא תפסה אותך ישנה עלי" אמר לאחר שתיקה של כמה רגעים ועייני נפערו באימה. "היא עזבה את הבית לשבוע הקרוב לתת לנו פרטיות, עד שאני אבחר מה אני רוצה" המשיך והרגשתי רע עם עצמי. "היה לה חשוב שאני אמסור לך משהו... היא מסרה שהיא לא כועסת עלייך" סיים מרים את מבטו אל עייני. בחילה נוראית הורגשה בביטני, איזו הרגשה נוראית.
"אתה בסדר?" שאלתי מפחדת מתשובתו. "אני מבולבל, אני לא יודע אם אני בסדר זה מוזר לי. בחיים לא דמיינתי את עצמי באמת ללא דיאנה" ענה והפנתי את מבטי מפניו אל הבריכה. "אבל אני גם שמח, יש לי הזדמנות להיות איתך שבוע שלם בלי לחשוב מי יכול לתפוס אותנו. אני רוצה לנצל כל רגע כזה איתך תינוקת" המשיך והנהנתי. ידיו הרימו אותי לשבת על ברכיו, השענתי את ראשי עליו בשתיקה.
"אל תשבור לי אותו נאצ'ו" לחשתי מרימה את עייני לכיוונו והוא הביט בי בשאלה, "את מה?" שאל נושק למצחי. "את הלב".
YOU ARE READING
When she arrived
Teen Fictionכשהיא הגיעה. הם היו הזוג המושלם, הם היו בלתי מנוצחים ביחד, הם הכירו אחד את השניה כמו שמעולם לא הכיר אדם את עצמו, הם השלימו אחד את השניה, הם היו הכל.. עד שהמגדל התפרק להם בין הידיים. נאצ'ו סוריאנו, היורש של המאפיה האיטלקית, בן שלושים ושלושה ובזוגיות...
