מלאכית גן העדן

סיוטים מציאותיים-6

אני חולמת. אני בטוח חולמת.
"מיכאל אפשר לדבר איתך בצד רגע?" אמר דניאל בקול רועד וכעוס.
"כן" מיכאל אמר והלך איתו הצידה.
"משהו קרה?" שאלתי,חוששת בעיקר לסיוטים. ממש לא בא לי לראות את הנערה המפחידה מהגיהנום עוד פעם..
ולמרות זאת,כשאני רואה את הדלת האדומה שחרוט עליה "מלאכית המוות" אני לא מצליחה שלא להסתקרן ולבדוק מה מאחורי הדלת הזאת. הדלת השמיעה קול חריקה ונפתחה באיטיות,החדר הואר באור אדמדם שהאיר על השולחן המעוגל עליו נצנץ כדור בדולח מכוסה אבק.
"שלום?" אני לוחשת,מקווה שאף אחד לא נמצא בחדר. דמות מכוסה גלימות שחורות-אדומות מסתובבת על הכיסא השני. מוחבאת בצללים. "חזרת,ילדה" הדמות אמרה וחייכה חיוך לבן דרך הגלימות.
אני יושבת על כיסא העץ מול המוות עצמה.
ואז אני שואלת ללא פחד:
"מי את?"
הדמות שנפתעה מהשאלה הדליקה את האור שדלק ליד המנורה שבהקה באור אדום חיוור.
ולפתע ראיתי את פרצופה,הנערה שגם היא נראית כבת נוער חייכה אליי.
"לא ראית את מה שחרוט בשחור על הדלת?" היא צחקה בקול נשי שהרעיד את החדר וגרם לי לצמרמורת.
"למה את מפחידה אותי ככה?" שאלתי,מחזיקה בצידי הכיסא כדי לשלוט על קולי וגופי הרועדים.
"אני בכלל לא מפחידה,אפשר לומר שאני ממש שלווה האמת,כמו המוות עצמו" היא אמרה בחיוך עצוב.
לפתע הכדור בדולח החל לזרוח באור לבן.
"את יודעת מה זה אומר?" שאלה אותי הנערה.
"לא" השבתי,ולמעשה אני לא רוצה לדעת..
לדבר הבא לא ציפיתי,הנערה הרימה את כדור הבדולח ממעמדו ושברה אותו לחלקים קטנים על השולחן,לפתע כל פיסה קטנה של זכוכית החלה לזרוח בצבע שונה.
"מי אמר שכשפים והעתיד לא יכולים להיות צבעוניים?" היא אמרה והחלה לצחקק כשראתה את פרצופי המבועת.
הנערה הרימה את כל הזכוכיות ובחרה שלושה זכוכיות מתוכן. אחת לבנה,אחת שחורה ואחת אדומה. "תבחרי" היא אמרה והצביעה על שלושת הזכוכיות בעודה זורקת את שאר חלקיו של הכדור המנופץ.
לבן. אמרתי לעצמי. אני לא יודעת מה יקרה. אבל לבן.
כשהושטתי את ידי כדי לתת למלאכית את הזכוכית היא החלה להסביר לי מה יקרה מעכשיו.
"כשפים,אני מתה עליהם" היא צחקקה,"אני חושבת שאני צריכה להסביר לך כדי שתביני"
היא הצביעה על החלקים והחלה להסביר.
"הלבן הוא הקסם הניטרלי,השחור הוא הקסם האפל והאדום הוא הקסם הטוב"
הנהנתי למרות שלא הבנתי.
"בבוא הזמן את תשתמשי בקסמים האלו"
"את לא אמורה לנבא לי את העתיד?"
המלאכית חייכה,"אני יודעת מה את חושבת,אני לא מגדת עתידות,אין כזה דבר השטן,יש רק אותי,מנבאת המוות,אלת הכשפים וקבורת המתים"
ולפני שאפילו התחלתי לדבר האור האדום החל להבהב.
"צריכים אותי איפשהו,היה נעים להכיר אותך עדן" והיא נעלמה בענן לבן.
החדר החל להשתנות. הוא הואר באור רך של שמש והאור האדום כבה.
שמתי את הזכוכיות בכיס הקדמי של הג'ינס והלכתי לעבר הדלת.
אם לומר את האמת,כשיצאתי מהדלת הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף.
"עדן! חיפשנו אותך בכל מקום! איפה היית?"
"כנראה שלא חיפשתם טוב,הרגע פגשתי את המוות בכבודה ובעצמה"
"את מי?" שאל מיכאל והסתכל עליי בפחד.
דניאל רק חייך.
"למעשה היא הייתה די נחמדה" אמרתי בחצי חיוך. "הייתי 'מתה' לישון עכשיו" אמרתי למיכאל,שהסתכל עליי בתמיהה.
אני לא ממש יודעת למה נתתי לו נשיקה כשרק נכנסתי למשרד/חנות הקטן הזה.
דניאל רק שלח אותי לחדר שכתוב עליו "עדן" באותיות לבנות. לא היה שם הרבה דברים..למעשה החדר דמה לחדר שלי בדיוק.
אז הלכתי לישון,מקווה להתעורר מהחלום הזה.
***
נורא שלווה הנערה הזאת...

בכל מקרה היה ממש קל לכתוב את הפרק הזה..הרעיונות לכתיבה ממש זרמו..חח
אז עכשיו רק נותר לגרום לעדן להבין שזה לא חלום. מסכנה XD חח

שנה טובה לכולם! :)