מלאכית גן העדן

מבחנים ומלאכים-13

מוקדש בפעם השנייה (כתוב בקטן למעלה) ללינור על התמיכה ועל התגובות המצחיקות/נהדרות שהיא כותבת חח.
וגם בגלל שאני יודע שהיא פשוט תשנא את הסוף של הפרק הזה.
*#*#*#*
"מיכאל" לחשתי.
"מה עכשיו?" הוא שאל.
"אני צריכה את התשובה לשאלה 2"
"מה?! עדן!"
"ששש תהיה בשקט היא כמעט תפסה אותנו!"
"עדן תפסיקי לדבר! היא בסופו של דבר תפסול לך את המבחן!"
"אז הוא ימחק עם שאר העולם ברגע שסוף העולם יגיע. אפשר לחשוב."
"למה את כל כך סרקסטית ופסימית כל הזמן?" הוא שאל בלחש,עצבני.
"קודם כל,סרקסטיות זאת השפה השניה שלי,דבר שני אני לא פסימית,זה פשוט האלטר אגו של האופטימיות שלי"
"נו תמשיכי במבחן!"
"אני לא יכולה. תגלה לי את שאלה מספר 2!"
"המורה!" ילדה צעקה,"מיכאל ועדן כל הזמן מדברים!"

חכו שנייה בזמן שאני גוזרת במחשבותיי לילדה שצעקה את השיער.
זה ייקח רק דקה.

המורה הסתכלה עליי במבט שיכול להקפיא עצמות. אבל זה לא עבד עליי. אני יכולה להעיד שהפעם האחרונה שפרצוף כזה הופנה אליי היה כשחשבתי שלבוא עם סקייטבורד לבית ספר יהיה רעיון טוב..זה לא הסתדר כל כך טוב כשנתקלתי במנהלת והפלתי אותה לרצפה.
מה?! אמרתי סליחה.. והושעתי ל3 ימים אחרי..

"עדן! מיכאל! תפסיקו לדבר או שאני אכתוב לכם אפס בציון!"
"יופי מיכאל ראית מה עשית?" אמרתי.
"מה אני עשיתי?!" הוא כמעט צעק,היה נחמד לראות אותו מתעצבן ככה. זה כמעט ולא קורה ביום יום.

"שלום" נכנס בחור מבוגר ג'ינגי עם תלבושת צבאית לכיתה.
"אפשר את עדן?" הוא המשיך לדבר.

לא.
זה לא יכול להיות.
זה הוא.
זה אותו הקול.
אותם העיניים האפורות.

אני מרגישה את הלב שלי יוצא מהמקום.
פעימות מתחילות להאיץ.
איזה הרגשה מתגנבת לליבי?
חרטה? אשמה? כעס? עצב?
סערת רגשות מתחילה להתעצב כמשב רוח קל שהופך להוריקן שקורע עולמות.
הכעס שגורם לידיי להפוך לאגרופים.
העצב שגורם מחנק בגרון.
החרטה שנותנת למחשבות להתרוצץ.
האשמה שגורמת לתחושה שליבי עומד להתנפץ לאלפי חתיכות ולדקור אותי מבפנים.

אבל זה לא יכול להיות!
זה לא יכול לקרות!
למה שהוא יבוא לפה?!
נעמדתי.
מתאפקת לא להפוך את הסיטואציה לריב קולני באמצע הכיתה.

"אני צריך את עדן,מיד" הוא אמר בקול יציב. מנסה לשכנע את המורה.

"אתה לא יכול להתחצף אליי ככה!" המורה התנגדה.
"את לא רוצה להרגיז אותי" הוא שינה את קולו,הופך אותו לקול נמוך שגרם לי לצמרמורת לאורך הגב.
"עדן אני אדאג שאת והחברים שלך פה יסולקו מהתיכון הזה! ולא אני לא נותנת לך לצאת עדן!" המורה צעקה ודפקה על השולחן.
הוא הוציא אקדח מהמעיל שלו.
"עכשיו אמרתי" הוא אמר וכיוון את האקדח שלו עליי.

מה.
לעזאזל.
קורה.

נדמה שהאירועים הבאים קרו ברק שנייה אחת.
מיכאל קם מכיסאו לנסות להגן עליי בגופו.
דנה צעקה.
זרמים עברו לי בכל הגוף,נחושה לברוח ממנו.
למה הוא עושה את זה?!

בום.
אני לא שומעת.

חושך.
אני לא רואה.

דם ניתז על הרצפה.
אני כבר לא מרגישה.

***

חחח..
אני בן אדם מרושע.
מאוד.
מי כמוך יודעת לינור?
שונא שוקו XD
XD
איזה באסה שאחרי שאני אסיים את הפרקים הבאים והספר יסתיים (אל תדאגו זה עוד הרבה הרבה פרקים לפי דעתי..איך שהעלילה תתקדם) אז קוראים כבר יוכלו לדפדף לפרקים הבאים בלי לחכות 4 ימים כדי לגלות מה קרה...

(הודעה קטנה: בחודש הזה וכנראה גם בחודשים הבאים כפי שאתם יודעים [ובגלל שזה גם אחרי סוכות] עונת המבחנים מגיעה וזה אומר שהעלאות יכולות להתעכב בכמה ימים,אל תדאגו גם לי נשבר הלב,באמת סליחה,לפחות זה ישאיר את הקוראים שקוראים עכשיו במתח..חח אני ממש מקווה שלא תתאכזבו שיש סיכוי שיהיה דיליי בהתפרסמות של הסיפורים,וזה ממש לא אומר שבגלל הלחץ יתבטל הסיפור או משהו כי אני הולך לסיים את הסיפור הזה ועוד לפרסם סיפורים נוספים אחרי שהוא יסתיים.
אז,
בהצלחה במבחנים,בוחנים,עבודות,ש"ב וכל סוג אחר של הדבר הזה...)

עד הפרק הבא:)
[לא,לא,לא אני רואה אותכם דרך המסך וזה לא יעזור לזרוק את המכשירים החכמים שלכם ו/או לנפץ את המסכים של המחשבים שלכם בתסכול. זה לא יעזור)
(: