מלאכית גן העדן

מתעוררת מאוחר-5

"עדן?"
"כן?" שאלתי.
"זה הזמן להתעורר".
***
צרחה מקפיאת דם נשמעה בשעת לילה מאוחרת.
התעוררתי, מסיוט..
"עדן! מה קרה?!" שאלו אמא ואבא שלי..אמרתי להם שהכל בסדר..
אבל שום דבר לא בסדר..אני חווה חלומות מוזרים וסיוטים מפחידים שלא נותנים לי שינת לילה נעימה. הטלוויזיה שנשארה פתוחה והראתה סרטים בשפה לא מוכרת.
***
"עדן הם רודפים אחרינו!"
"מה? עוד פעם?"
"עדן זה לא הזמן לשטויות שלך!"
"מה..אני רק חולמת. זה יסתדר בבוקר"
מיכאל כמעט נחנק למשמע המילים האחרונות שאמרתי.
"עדן צאי מזה! תתעוררי כבר! תתעוררי!"
דמויות גדולות עם כנפיים שחורות התקדמו לעברנו.
"דניאל!" מיכאל החל לצעוק,מתחנן שמשהו יקרה.
"דניאל? מי זה דניאל?" שאלתי.
"אתה שומע את הרעש הזה?"
"איזה רעש?!"
צפצוף. אני אזהה את הצפצוף הזה בכל מקום..זה השעון המעורר שלי!
"ידעתי שאני חולמת!"
צחוק עמום נשמע מאחת הדמויות השחורות. מנפצת חפץ שחור על הרצפה.
הצפצוף דעך וצחוק מרושע החל להחליף את מקומו. לפתע,נגלה פרצוף מת של בחורה בת 20. הוא לא נראה מת. רק ישן. למעשה הוא נראה רק רגוע.
"גבירה בכירה,אנחנו לשירותיך" קול נשי ועמוק נשמע מפי הבחורה,היה אפשר לחשוב שהקול מגיע מתחתית השאול אם הוא לא היה כזה מאיים. באותו רגע גם אני יכולה להבטיח שכמעט נחנקתי.
"מה?" שאלתי,מפוחדת כדי להסתכל על המלאכים השחורים הללו.
"אנחנו..."
המשפט נקטע באמצע. התעוררתי.
זוכרים על הצרחה מקפיאת הדם?
היא נשמעה כמוני..
רק בקול אחר.
ולמעשה? ישנתי רק 5 דקות.
"עדן! לאן את הולכת?" שאל אבא.
לא עניתי. רק לקחתי את המעיל ויצאתי אל הרחוב. רצתי לעבר מיכאל.
רק כדי לגלות שהוא כבר רץ בחזרה כדי לבדוק מה קרה לי.
"מיכאל אתה חייב.."
מיכאל נראה רציני. הוא החזיק אותי ביד ועשה איזה סמל מוזר בידיים שלו. אלומת אור גדולה החלה לזרוח מהידיים שלו על הענן.
לא יכולתי לזוז לרגע. הרגשתי קפואה.
ולפתע?
אני נמצאת בשדה של פרחים.
פרחים מחלום שנשכח.
***
פה כבר התחלתי לאבד את זה.
שחררתי את ידי מידו של מיכאל והתחלתי לרוץ. לא מתוך חרדה ולא כדי לגלות מה יהיה בהמשך. אלא מתוך פחד טהור ורצון לחזור הביתה. חלק מזה היה פשוט אינסטינקט.
"זה לא קורה לי,זה לא קורה לי!"
קרסתי על חלקת הפרחים האינסופית בצבע לבן. אני חושבת שבקטע הזה התחלתי לבכות.
***
"עדן צאי מזה"
את צמד המילים האלו כבר שמעתי.
"תתרחק ממני! אל תתקרב!"
קמתי והתחלתי ללכת אל עבר שער ישן ומאובק שכתוב עליו יציאה.
פתחתי את השער,המראה הבא שראיתי היה ללא ספק המוזר ביותר שראיתי.
עיר שדמתה לאחת מעירי הענק בחו"ל.
ללא ספק ניו יורק. צבועה בלבן.
התחלתי לצחוק.
"רגע,למה אני משתגעת בכלל? זה בטח עוד חלום שאני אתעורר ממנו עוד מעט"
"חלום?" הקול של מיכאל שאל.
"ברור שזה חלום,אחד מהסיוטים האלו שאני חולמת כל לילה"
"את רוצה להגיד לי שזכרת את כל זה רק מהחלומות שלך?"
"טוב אני נמצאת בחלום,אז אין ספק שכן"
המבט של מיכאל התחיל שוב פעם לשנות צורה. אני זוכרת פרצופים כאלו. זה הפרצוף שאני עושה כל פעם שהבנתי שעשיתי משהו טיפשי. התחלתי להיכנס לעיר המוארת בלבן.
"בואו נראה..חנות פרחים,משרד עורכי דין,ביתי משפט למתים,וחנות קטנה שכתוב עליה 'דניאל,מלאכים ראשיים ומלאכית המוות' לפתע עשיתי 1+1 והבנתי.
"אם זה הדרך של המוח שלי להפחיד אותי,טוב הוא עושה את זה לא טוב" אמרתי.
וכמובן, קיבלתי את התשובה שידעתי אבל לא רציתי לשאול.
"את לא חולמת"
הסתובבתי והבטתי לתוך העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני שלו. הדבר היחיד זה עשיתי זה לנשק אותו על הלחי. ולומר "כן אני כן" ולהיכנס דרך הדלת.
"לא אל תיכנסי לשם!" הוא אמר.
"למה? כבר שמעתי את השם הזה בחלומות כבר,"דניאל' אתה אמרת את השם הזה"
"מיכאל?" שאל נער כבן 20 ככל היותר שנכנס לחדר. היה נדמה שהוא הפך לחיוור תוך רגע.
הדבר הבא שקרה הוא שהכוס יין של דניאל נפלה מידו ונשברה על הרצפה.
"מה היא עושה פה?" הוא שאל.
"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה? זה החלום שלי" אמרתי וגיחכתי קצת.
אפשר לומר שלא ציפיתי למה שקרה לאחר שאמרתי את המשפט הזה.
***
מה אתם אומרים?
חלום? או מציאות?
חח נשאיר אותכם במתח..
עד לפרק הבא :)