מלאכית גן העדן

ברוכים הבאים להוואי,מה תרצו להזמין?-18

אחח הראש..
מה השעה?
"בוקר טוב" הוא אמר מהצד השני של המיטה.
מבעד לחלונות השמש צבעה את החדר בצבעים של כתום וצהוב.
"כן,עוד בוקר שבו אצטרך לדאוג לסוף העולם"
אמרתי ושמתי חזרה את הראש על הכרית.
מסתכלת לתוך עיניו הכחולות.
"את לא צריכה,זה יסתדר,בסופו של דבר" הוא אמר. מביא לי קצת אופטימיות.
"לא נשאר לנו הרבה זמן מיכאל" אמרתי,מסתכלת מבעד לכתפו על השעון שבקיר. נאנחת מהשעה המוקדמת והעייפות.
"בטח,יש לנו עוד הרבה זמן ל.."
עצרתי אותו באמצע.
"לא לזה התכוונתי מיכאל,ישנתי הרבה"
הוא הסתכל עליי במבט מוזר.
"אוי לא,מה זה הפרצוף הזה?" שאלתי,הפרצוף שלו נראה ערמומי כשועל.
"מה דעתך שנקפוץ שנייה למעלה,נהיה בבר ואולי נחשוב על תוכנית?"
"ב..7 בבוקר? זה בכלל פתוח?" שאלתי.
הוא ענה בהנהון. אחרי רבע שעה יצאנו.
***
"2 כוסות קפה בבקשה" ביקשתי מהמלצרית.
"וגם בירה אם גם אפשר" מיכאל ביקש.
המלצרית הנהנה והלכה.
המקום היה כמעט ריק,אני מניחה שאף אחד לא ממש אוהב לצאת מהמיטה ב7 בבוקר.
"איכס,בירה בבוקר?" שאלתי.
"לפחות זה לא מים" הוא אמר בלגלוג.
"אני חושבת שכדאי שתחזור לישון בספה ולא לידי אם ככה אתה מתנהג" אמרתי מחוייכת.
"אוקיי,רק תזכרי שכשלא יהיה לך את השעון האנושי המעורר שלך בבוקר,את תצטרכי לקנות שעון מעורר חדש" הוא אמר.
"יופי באמת שהזכרת לי את זה,השעון האפור שהיה לי היה הרבה יותר טוב ממך"
"אוקיי,שום שעון מעורר"
"בסדר,שום מיטה בשבילך" אמרתי.
ניצחתי,אני תמיד מנצחת.
המלצרית הביאה אלינו את הקפה והבירה.
אחרי ששתיתי למיכאל גם את הקפה שלו..
דיברנו על התוכנית שלנו בשקט.
"איך אני הולכת להציל את כולם?" שאלתי.
הקפה לא עבד..אני עדיין עייפה..
"קיבלת איזה חלום מוזר או משהו?" הוא שאל.
"לא,החלומות האלו נפסקו ממזמן"
הוא שתה והתחיל לתכנן.
"מה עם הכשפים שהיא נתנה לך?"
אופס. השתמשתי בכל הטובים וברע אחד..
מה? למה אתם מסתכלים עליי ככה?
זה היה למטרות טובות..
ואחת רעה..
"בזבזתי את רובם ונשאר לי רק כשף שחור אחד" אמרתי במהירות.
"את עשית מה?!" מיכאל כמעט צעק.
התחלתי להסביר.
"הראשון היה לציונים טובים,השני היה לבגדים והשלישי..אה..זוכר כשעצבנת אותי ואחרכך לא יכולת לצאת מהחדר? אה..זה דיי קשור לזה.." אמרתי,חיוך קטן ברח לי מהפה.
מיכאל שילב את ידיו והסתכל עליי במבט מעוצבן. מה..מה כבר עשיתי..
"שמח לראות ששכחת מסוף העולם" הוא לחש,אני נשבעת שיכולתי לראות חיוך קצר..
הממ..לקחתי את הזכוכית השחורה ולחשתי לתוכה. אוי זה יהיה כל-כך כיף לראות את זה.
"מה עשית עכשיו?" הוא שאל בלחץ.
"כלום,מציעה לך להיזהר בדקות הקרובות" צחקקתי.
"למה מה כבר.." אבל לפני שהוא הצליח לסיים את המשפט,מכונת הסודה שמאחוריו התפוצצה,מותירה אותו רטוב כולו.
"אופס" אמרתי ונסתי על חיי.
"כן,כדאי לך לברוח!" הוא צעק ורדף אחריי כששנינו יצאנו לרוץ ברחובות.
"סליחה,סליחה,סליחה" אמרתי ללא הפסקה לעוברים ושבים שכמעט איבדו את שיווי משקלם בגללנו.
שיט הוא משיג אותי.
הגיע הזמן לשדרג את המצב.
נתתי לו לתפוס אותי.
או יותר נכון,תפסתי אותו בידו והתחלתי לעשות את הצורות באוויר.
"להוואי!" צעקתי באמצע הרחוב.
"לאן?!" מיכאל אמר בפרצוף מבוהל.
בום. השתגרנו מתוך האוויר.
***
שנינו שוגרנו לשולחן.
אנחנו יושבים בכיסאות..איפה אנחנו?
אחח הראש כואב אפילו יותר..
"ברוכים הבאים למסעדת הוואי,מה תרצו להזמין?" מלצר שאל מאחורי.
אה,אנחנו במסעדה,בישראל.
"אה..אחרכך טוב?"אמרתי,הוא הנהן והלך.
המסעדה נראתה זולה במיוחד.
למיכאל היה סוג חדש של מבט.
"אני לא מאמין למה שניסית לעשות עכשיו" הוא אמר והסתכל עליי.
"מה עכשיו?" שאלתי,מסתכלת עליו.
"לא קרה לך כלום נכון?" הוא שאל.
"לא,לא קרה כלום,מיכאל מה קורה?"
"את לא זוכרת מה היה כתוב בספר?!" הוא שאל. "בטח שאני זוכרת" אמרתי.
אני לא זוכרת כלום.
"היה כתוב שם שקסמים רבי עוצמה הם אסורים! הם מרוקנים לך את האנרגיה! זה למה התעלפת בפעם הקודמת! יש לך מזל שכיוונתי את הכישוף לפה!" הוא צעק בשילוב של דאגה וכעס אחרי כמה שניות הוא חיבק אותי. החום שקרן בגופו הרחיק ממני את הצרות של הכל..למה הרגע הזה לא יכול להמשיך רק עוד קצת? המלצרים החליפו בניהם מבטים על מה שמיכאל כרגע אמר.
הוא השתחרר ממני והסתכל אל תוך עיניי.
"את לא מבינה שאני דואג?" הוא אמר.
הוא נענה בשתיקה והנהון בלבד.
קמתי מהכיסא מסוחררת. עדיין כואב הראש..
מיכאל שיגר אותי הביתה למיטה ואמר לי לנוח..

טוב,זה היה בוקר נחמד.

***
מי מוכן להזמין?
אף אחד?
טוב. אני אוכל את הפיצת אננס הזאת והמשקה קוקוס לבד.
עד הפרק הבא:)