מלאכית גן העדן

זה כנראה רק חלום רע-7

"היא ישנה,עכשיו אפשר לדבר" אמר דניאל וישב על כיסא לבן,הוא כעס,כמובן שהוא כעס,זה לא היה חלק מהתוכנית שלנו.
היא הייתה אמורה להיזכר בעצמה.
ולמעשה היא זכרה. רק דרך חלומות.
היא לא האמינה.

"אני לא מבין,עכשיו היא תבין שהכל אמיתי" אמרתי,דניאל רתח מזעם,היה אפשר לראות ווריד בראשו מרוב מתח וכעס.
הוא החל לספור לעצמו עד 10 ולהירגע.
"היא לא אמורה להבין,היא אמנם מלאכית אבל האמת תגרום לה להשתגע,היא גדלה בסביבת בני האנוש כדי שתבין אותם יותר טוב,לא כדי שימשכו אותה מהעולם שלה וישנו לה את המציאות בתוך רגע"
אבל מיכאל המשיך להתעקש,"אז מה אנחנו אמורים לעשות?" הוא שאל.
"אנחנו צריכים להחזיר אותה עכשיו לעולם בני האנוש,שהיא תחשוב שכל זה היה חלום ושהיא תוכל להציל את כולנו"

רעש בכי חלש נשמע מחדרה של עדן.
דניאל פתח את חדרה וראה אותה בוכה.
"זה בסדר" היא אמרה,"אני במילא הבנתי את זה כשהתעוררתי באמצע הלילה ולא חזרתי לחדר שלי. זה לא חלום. זאת מציאות מכוערת". "עדן.." החל דניאל לומר,אך עדן קטעה אותו באמצע. "זה לא שווה את זה" היא אמרה ויצאה מהחדר לעבר חדרה של מלאכית המוות. "איך חוזרים מפה הביתה?" קולה נשבר כשהיא נזכרה בביתה.

"תשתמשי בקסם הלבן,רק תצמידי אותו לכף ידך ותלחשי את הבקשה שלך. אגב,לכל זכוכית יש שני כשפים פעילים" היא אמרה ישנונית בעודה מסתכלת בטבלאות של כישופי מוות. "עדן,לא,אסור לך!" אמרתי.
"אתה לא תגיד לי מה אסור ומה מותר מיכאל! אתה האחרון שיכול להגיד את זה עכשיו!" היא צעקה והחלה לבכות. היא הצמידה את כף ידה אל זכוכית שבהקה בצבע לבן ולחשה חרישית.
לאחר כמה שניות היא נעלמה בענן בוהק שהאיר את כל החדר בצבע לבן והתפוגג.
דניאל,לילי ואני הסתכלנו אחד על השני.
ודניאל רק הלך מהחדר.
***
השמש עלתה. מוסתרת על ידי עננים שחורים ברקיע שהורידו גשם וברקים על העיר.
נקישה נשמעה על הדלת.
"עדן את חייבת להקשיב!" אמרתי.
טריקת דלת נשמעה והעירה את החתולה השחורה שנחה על ידי הדלת. מקמרת את גבה כאות לחוסר שביעות רצון. הגשם החל לרדת,קודם בצורה של טפטופים ואחרכך בצורה של מבול. "עדן את חייבת להכניס אותי" צעקתי ספוג מים.
הדלת נפתחה בתנופה.
"עדן תני לי להסב.." אבל עדן קטעה אותי,"אני לא צריכה הסברים,אני צריכה לעכל את זה,אני לא רוצה לדבר איתך" היא אמרה כשהיא הסתכלה עליי במבט שפילח לי את נשמתי וגרם לי לאי נוחות מסוימת.
היא התיישבה בספה והסתכלה עליי.
מתחממת ליד האח.
פניה רתחו מזעם,גוון אדמדם,הוא לא היה השתקפות של האש.
"מה?" שאלתי.
היא החלה לצחוק,צחוק מיואש.
"הדבר היפה זה שאתה באמת לא מבין מה אתם עשיתם לי,דניאל צדק,אני באמת לא יכולה עם כל הדבר הזה,זה נורא וזה הדבר הכי אנוכי שאי פעם מישהו עשה 'למעני' "
היא החלה לקום מהספה,היא התיישבה ליד האח,מחכה לגשם שיפסיק.
"עדן,את עדיין צריכה להציל את כולנו,בלעדייך אנחנו והאנושות אבודים לגמרי"
היא רק אמרה בלי להסתובב,בוהה באש.
"יופי,תסתדרו לבד"
***
עדן.
אוי ואבוי.
מה עשיתי לדמות שלך?
טוב נו. כל אחד היה כועס ככה אם זה מה שהוא היה מגלה..
בכל מקרה..עד הפרק הבא:)
אולי הסמיילי קצת יותר מידי מוגזם אחרי מה שכתבתי...